בזמן שמיטב סלבריטיאינו מצטלמים עם שלום כתוב להם על היד בטוש, ובלוגרי אופנה מסקרים את שבוע האופנה הישראלי ומתלוננים על זה שלא קיבל את תשומת הלב הראויה לו בגלל המלחמה, אני מאבדת את החשק לחיות.
אינני מתכוונת לרצון לתקוע את הראש בתנור החדש שלי ולשים אותו על אוטומט או לקפוץ מחלון הקומה התשיעית. כוונתי שחזרתי למצב קיומי שכבר הספקתי לשמחתי האדירה לשכוח לזמן מה, והוא השרדות במקום חיים. אני הולכת לעבודה, ואומרת שלום לשכנים, ואוכלת עוגה פה וכריך שם, ומשתדלת לפנות רבע שעה ביום שבה אני לא שומעת חדשות ברדיו או בטלוויזיה אבל כבר ימים שלא הייתי בסופר, או שרתי באמבטיה, או עדכנתי את הבלוג וכל טוסטוס שמאיץ ברחוב מוריד לי את הלב לתחתונים.
אבל היום, היום לבשתי סוודר (לא אופייני) ועבדתי יותר מ-12 שעות (לא אופייני) וישבתי בלי לפצות פה בזמן שהבנקאית שלי דיברה שטויות (מאד לא אופייני) ובאמא שלי שנשבר לי. נשבר! אז הנה אני, כותבת. כותבת עלאק, כי יש לי הרבה מאד מה לומר על המדינה בה אני חיה, על אנשים שחושבים שאם אתה מבקר את השלטון אתה לא פטריוט, על אלה ששמחים על דם אויביהם (גם כשאלה חיים, בעוונותיהם, בתל אביב) ועל המצב המזוין באופן כללי שאנחנו נמצאים בו עכשיו, אבל אני מתאפקת. מתאפקת ומנפקת פוסט ורוד ככל האפשר כדי שקוראיי המופגזים יותר ממני (חמישה טילים בארבעה ימים זה כלום לעומת העשרות ביום שאוכלים אחינו בדרום) יוכלו לבלות 5 דקות מיומם בערוץ תקשורת ששמו אינו מלווה במספר או אות, למרות ואולי אף בשל היותו ערוץ הבלים.
אז אלה הדברים שמחזיקים אותי (סוג של) שפויה בימים אלה ומרחיקים את ראשי ככל האפשר מהתנור.
אינני מתכוונת לרצון לתקוע את הראש בתנור החדש שלי ולשים אותו על אוטומט או לקפוץ מחלון הקומה התשיעית. כוונתי שחזרתי למצב קיומי שכבר הספקתי לשמחתי האדירה לשכוח לזמן מה, והוא השרדות במקום חיים. אני הולכת לעבודה, ואומרת שלום לשכנים, ואוכלת עוגה פה וכריך שם, ומשתדלת לפנות רבע שעה ביום שבה אני לא שומעת חדשות ברדיו או בטלוויזיה אבל כבר ימים שלא הייתי בסופר, או שרתי באמבטיה, או עדכנתי את הבלוג וכל טוסטוס שמאיץ ברחוב מוריד לי את הלב לתחתונים.
אבל היום, היום לבשתי סוודר (לא אופייני) ועבדתי יותר מ-12 שעות (לא אופייני) וישבתי בלי לפצות פה בזמן שהבנקאית שלי דיברה שטויות (מאד לא אופייני) ובאמא שלי שנשבר לי. נשבר! אז הנה אני, כותבת. כותבת עלאק, כי יש לי הרבה מאד מה לומר על המדינה בה אני חיה, על אנשים שחושבים שאם אתה מבקר את השלטון אתה לא פטריוט, על אלה ששמחים על דם אויביהם (גם כשאלה חיים, בעוונותיהם, בתל אביב) ועל המצב המזוין באופן כללי שאנחנו נמצאים בו עכשיו, אבל אני מתאפקת. מתאפקת ומנפקת פוסט ורוד ככל האפשר כדי שקוראיי המופגזים יותר ממני (חמישה טילים בארבעה ימים זה כלום לעומת העשרות ביום שאוכלים אחינו בדרום) יוכלו לבלות 5 דקות מיומם בערוץ תקשורת ששמו אינו מלווה במספר או אות, למרות ואולי אף בשל היותו ערוץ הבלים.
אז אלה הדברים שמחזיקים אותי (סוג של) שפויה בימים אלה ומרחיקים את ראשי ככל האפשר מהתנור.
מקלחת חמה אחרי יום עבודה ארוך
לא יאומן כמה אושר יכול להביא שעון שבת לדוד
חביתה עם תפוח אדמה שטוגנה במעט חמאה
ארוחת הערב המנחמת האולטימטיבית (כשאין פסטה אלפרדו)
חלוקי הורוד צמרורי ורך, קניתי אותו באפרודיטה לפני כמה שבועות
מסתבר שקשה להישאר מדוכדכת כשאת עטופה בכבשים עליזות
בפרט שהשמיכה שבה את מתעטפת לעת ליל עטופה בציפה מכותנה
מצרית בצפיפות 700 (שעוד נדון בה אחרי המלחמה)
נעלי הבית המכולבות שקניתי בלונדון נשלפו מהארון בדיוק בזמן
חג המולד הגיע מוקדם השנה
הדודה והדוד הביאו לי גרב מלאה ממתקים מאיטליה, אללי
קיבלתי שתי דוגמיות בליברטי בלונדון ואני מתכוונת לקנות
לי עוד, כשתגמר המלחמה ויחזור לי החשק לחיות
גינוי בינלאומי, זו לא התמונה הנכונה! או, הנה
לילה טוב ושקט לכולם, ומי ייתן ותסתיים המלחמה הזו מהר ככל האפשר תוך מינימום אבדות. אנא השתדלו לזכור שגם בעזה עצמה יש משפחות שהן קורבן של פושעי החמאס בדיוק כמונו. יש המון מלחמות מוצדקות, אבל השלום תמיד מוצדק יותר.
sharona, i <3 you
השבמחקיאיי, תודה :-)
השבמחקכמו תמיד, את מצליחה להעלות חיוך על שפתיי (מצרך חשוב בימים טרופים אלו...) :)
השבמחקמזדהה עם כל מילה, גם אני שמאלנית, תל אביבית יפת נפש ש"לא יודעת מה עובר על תושבי הדרום כי היא חיה בבועה".
השבמחקאז כן איכפת לי מאוד, כואב לי כבר 11 שנים, ואפילו אני מוכנה להקריב את הקורבן של כמה אזעקות, אם זה מה שיעזור לפתור את הבעיה אחת ולתמיד.
אתמול גם חויתי אזעקה בקופת חולים באחת השכונות הפחות זוהרות של תל אביב ונזכרתי ולכן גם מזכירה, שבתל אביב יש גם ילדים, זקנים, עולים חדשים, נכים ואנשים קשי יום, ולא כולם הם אומנים מיוסרים שכל היום יושבים בבתי קפה.
בוץ ורוזמרין. נשמע כמו אוקסימורון מושלם (או כמו רפרנס ל"רעל ותחרה").
השבמחקחלוקים זה באמת השיט. אין דבר יותר כיפי מזה בחורף - כניסה קרקעית או לא.
אומרים שמלחמות טובות לכלכלה, עכשיו אני מבינה שזה בין השאר בגלל שהן מגבירות את החיבה לדברים של מה-בכך. אתמול למשל, קניתי לעצמי ליפגלוס חדש (הפנטום של קרליין. טוב במפתיע) וממש שימחתי את עצמי. בניגוד לימי שלום ושופי, הפעם כמעט ולא היו לי רגשי אשם על רכישה אימפולסיבית שכזו (אפילו שיש לי אינספור אודמים ספונים במגירותיי).
תודה לבנת!
השבמחקמרג׳ורי - המסכה הזאת לא תאמן. יש לה ריח נפלא, המריחה עצמה מענגת במידה שלא תאמן, המרקם מענג. הוא לא מתקשה ונשאר מוצק ומרענן על העור. היא מכווצת נקבוביות ומשאירה תחושת נקיון ורעננות שאין כמותה. וגם מצחיק להוריד אותה.
ממי בת, בלי קשר לדעותי הפוליטיות, את צודקת לחלוטין. בהקשר של זקנים וחולים, אני לא מספיקה לחשוב מה לעזעזל הייתי עושה אם אמא עוד היתה בחיים - היתה לה גרורה גדולה באגן שבגללה היא בקושי הלכה. מאז שהיא נפטרה יש לי סיוט חוזר שיש הפגזה ואני צריכה להביא אותה למקלט איכשהו. כל כך מוזר שהחלום הזה סוג של מתגשם עכשיו.. אני חושבת על כל החולים הסעודיים בדרום, שבטח תקועים כבר חודשים במרחב המוגן בלי יכולת לצאת ממנו ובא לי לבכות.
איזה פוסט כיפי ומנחם. כיף לקרוא אותו עכשיו, והיה אפילו כיף עוד יותר אילו הייתי קוראת אותו במהלך שבוע המלחמה. את כותבת מקסים כתמיד!
השבמחקתודה נגה, ותודה לאל שנגמר.
השבמחק