יום שבת, 15 ביולי 2017

על היום בו גיליתי שאני הפחדנית הכי שמנה בעיר


הבוקר קראתי את הרשומה הזו של רינת ומאז הראש שלי לא מפסיק לעבוד.

ראשית, לא הכרתי את LP קודם לכן ובעקבות הרשומה, התאהבתי במוזיקה שלה. גם כי טרילוגיית השירים עליהם כתבה רינת באמת יפה וקצבית ומרגשת וחדרה לי ללב (טוב, Lost in you ו-Tightrope יפים וקצביים ומרגשים וחדרו לי ללב, על טעם ועל ריח וגו) וההופעות החיות שלה, וואו, היא נותנת את הנשמה היפה שלה. אבל גם כי רינת עשתה משהו שמדי פעם אני נוכחת לו וכל פעם מרגש אותי מחדש - היא לקחה יצירת אמנות שאין לי שום ענין קודם בה והכניסה אותי כמעט בכח לעולם הפנימי של היוצר ולבחירות האמנותיות שלו וחשפה בפניי את קורות חייו, וזה יצר קשר אינטימי כביכול עם האמן ואיפשר לי לראות את היצירה מנקודת המבט שלו (שלה במקרה הזה) כך שלא יכולתי שלא להקשר ולהתרגש ולשמוח בשמחתו (ה) ולהתאהב ביצירה וביוצר. 

זה הביא אותי לחשוב על האובססיה המוזיקלית הנוכחית שלי, שמלווה אותי בחודש האחרון. חשבתי, אולי אם אני אכתוב רשומה בסגנון הזה חבריי יבינו סוף סוף למה אני כל כך מתלהבת ממנו וינסו אולי להאזין לו ויפסיקו להתייחס לאובססיה שלי אליו כאל גלעחטר תינוקי שבתקווה יעבור מהר. אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להתחיל לכתוב על זה, ממגוון סיבות שהתקבצו כולן לסיבת האם - אני לא רוצה. 

ועכשיו, דוקא תוך כדי ניקוי האמבטיה, נפל לי האסימון סוף סוף - מילא שאני לא רוצה לכתוב על האהבה שלי ליצירה שלו, אבל אני הופכת את האהבה שלי ליצירה שלו לבדיחה מתמשכת מהיום בו התאהבתי בה. ובגלל שאני הפכתי אותה לבדיחה גם החברים שלי הפכו אותה לבדיחה, וזה הכאיב לי במידה שאין לתאר ולא היה לי מושג למה. ועכשיו הבנתי. 

בגיל מוקדם מאד למדתי בדרך הקשה שכשאני אוהבת משהו כדאי מאד שאשמור את זה לעצמי אחרת מישהו כבר ידאג לפרק לי ולדבר שאני אוהבת את הצורה. התופעה הגורפת הזו בחיי (מהתעללות נפשית לפי הספר ועד אחיה החורגים המחורבנים, ציניות, עוקצנות וחוסר פירגון) הפכה אותי לפאסיבית-אגרסיבית. את ההתעללות הבריונית הראשונה שלי חוויתי בגן טרום חובה והמתעללת המשיכה ללוות אותי עד סוף התיכון (תודה רבה לפרויקט המחוננים בשלו "זכיתי" לבלות 14 שנים עם המפלצת הזאת). אחריה היו עוד כמה מתעללים בקנה מידה קטן והולך עד שאיפשהו לקראת שנתי הארבעים (יענו לפני שנה) הגעתי סוף סוף לנקודה שבה לאף אחד אין כח עליי. או לפחות ככה חשבתי עד שקירצפתי את האמבטיה.

לפני כחודש צץ בחיי ג'וני פלין. ראשית כשחקן בסדרה המעולה גאון בנשיונל ג'אוגרפיק ואחר כך, כשגיגלתי נואשות להבין מאיפה הפרצוף הזה מוכר לי, זיהיתי בהדרגה את כל המחזות והסרטים בהם נתקלתי בו בעבר וחשבתי כי טוב. במסגרת הגיגול גיליתי שהוא גם משורר, זמר ומלחין והחלטתי שאסור בשום פנים ואופן לשמוע שום שיר שלו כי זה בטח יהיה נורא ואיום ומביך רצח ואני לא אוכל להנות מגאון יותר. אבל מתישהו נשברתי ושמעתי את Raising the Dead והתאהבתי. לראשונה זה שנים נחשפתי ליוצר שכותב ישר אל הלב שלי, בשפה שהאמנתי שמתה מזמן, שמקורות השראתו הם שייקספיר ואליוט והטבע ואהבת האנושות. כמעט כל מה שהוא יוצר הוא חגיגה של אנושיות טהורה ועדינה וזה מרגש ומשמח אותי ברבדים שכבר שכחתי שיש לי. אם לפשט דברים, הוא חידש את האמון שלי במין האנושי ועל כך אני גומלת תמיד בהוקרת תודה עמוקה ואהבה.

אבל כשאני אוהבת משהו אני חייבת לגונן על האהבה אחרת מישהו כבר ידאג לרסק אותה ואותי. אז הפכתי את זה לבדיחה. דיברתי על כמה הוא חתיך וכמה הוא בריטי ועל כמה אני שונאת את אשתו שגנבה אותו ממני ובלי להבין מה אני עושה הרסתי במו ידיי את האפשרות שמישהו מחבריי יגלה את כתם האור המפזז הזה שאני גיליתי ויהנה ממנו כמוני. לקחתי את האפשרות לחלוק את האושר הזה עם חבריי והפכתי אותו לשלולית. ריסקתי את האהבה שלי במו ידיי לפני שמישהו אחר יספיק לעשות את זה ונשארתי, כרגיל, מבודדת בעולמי הפנימי ושבורת לב עם הידיעה עתיקת היומין, שאף אחד לא באמת מכיר אותי. המשכתי להחביא את העובדה שמתחת לכל השומן והציניות והבוטות האלה מסתתרת נפש שברירית ועדינה.

אז מסתבר שאני פחדנית גדולה בהרבה משחשבתי. אותם בריונים שעיצבו את חיי בצעירותי, ועדין מופיעים בחלומותיי, עודם מהווים את הקול השליט בתת המודע שלי. אבל האמת העצובה היא שהבריון היחיד שמבודד אותי כיום הוא אני. ואמת עצובה עוד יותר היא שאני יודעת שאני רחוקה מלהיות היחידה שחווה את הבדידות הזו. ואולי זו קרן האור היחידה כאן, בידיעה שגם כשאנחנו מרגישים הכי לבד בעולם אנחנו חלק מקהילה כבירה של אנשים שמרגישים בדיוק אבל בדיוק, כמונו. וזו, בעיני, המשמעות העמוקה ביותר של להיות אנושי.

שיר ערש שפלין כתב לבנו הבכור, גבריאל. אנחנו אף פעם לא באמת לבד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים