השבלוג בדיאטה

אויה הגזרה שנפלה עליי! דיבוק הצינון השתלט על גופי המוחלש!!! כבר ארבעה ימים שאני שורצת על ספתי בפיג'מה ומחסלת חבילה אחר חבילה של קלינקס אלוורה. המרק כבר יוצא לי מכל החורים ואני מטפסת על הקירות מתסכול על זמן מבוזבז ושעמום ושד משחת מענני. ומילא אני, אבל מסכן השבלוג. מבלי דעת הוא חטף דיאטה לפנים בשבועות האחרונים. לא דיאטה תזונתית כמובן אלא תוכנית, כי שבלוג אוכל מילים ולא מאפים.

כל התמונות מהאינסטשבלוג

כפי שכבר הזכרנו בעבר, מאחר ואני עובדת כפרילנס לעת עתה אני עובדת רב הזמן מהבית עטויה בטרנינגים, מיזעים בעיטור קוף ושאר בגדי תיכוניסטים פריקים משנות התשעים, ונעולה במיטב החמועלים. שמתי לב גם שלא הוצאתי מתחת למיטה את תיקי החורף הגדולים שלי השנה, שזה די מוזר. מדובר בשני תיקי כתף שאני מאחסנת בקיץ בגלל צבעם (אחד שחור ואחד סגול כהה). השנה לא השתמשתי בשניהם אפילו פעם אחת, כי אני נושאת תמיד אחד מהשניים - תיק קטן שיש בו מקום לארנק וסלולרי או את ילקוט המחשב הענק שלי.

בשבועות האחרונים אני מתהדרת גם בדלקת עקשנית בגידי כף הרגל שמונעת ממני להתעמל. האורתופד אסר על כל סוג של פעילות גופנית עד שהעסק יסתדר, רק שהעסק לא מראה שום ענין בלהסתדר. הספורט היחיד שמותר לי לעשות הוא בבריכה, אבל אסור לי להכנס לבריכה בשבועות הקרובים מסיבה אחרת (ראו למטה) ולכן אני משמינה שאין דברים כאלה. כולם אומרים לי שאני נראית נפלא ורזיתי אבל אני מאמינה, על סמך ניסיון העבר, שהם שמים לב שמשהו השתנה (כלומר, לזה שהשמנתי קצת) ולא יודעים למה לייחס את זה ולכן חושבים שרזיתי קצת. נו, שתהיו בריאים.

בנוסף, נחשפתי בזמן האחרון למנת יתר של שלי גרוס וזה, בשילוב עם יום הולדתי הארבעים הממשמש ובא (יום שני הבא, לראשונה בארבע שנים, בבתי הקולנוע הקרובים לביתכם) הביא להחלטה מחד והתלבטות שלא נגמרת מאידך:

החלטה - מהיום הסימן המסחרי שלי הוא סניקרז. די להכות מסביב לשיח (למרות שזו הפעילות הגופנית העיקרית שלי בימים אלה) ולחפש נעלים נוחות אך גם ייצוגיות. סניקרז מהממות הן נעלים ייצוגיות לכל דבר והשילוב של סניקרז ובגדים מחויטים הוא נפלא בעייני. כך שמעכשיו, אני מפסיקה להעמיד פנים ומתחילה לחגוג על סניקרז בלי בושה. כי כשאת בת ארבעים את יכולה לעשות מה בפאקין ראש של בא לך.

התלבטות - לצבוע או להשאיר את שיער השיבה? שלי החליטה לפני זמן מה להשאיר ולהתגאות בו, ואני אוהבת את זה ברמה הרעיונית. אבל כל מאמציי הפמיניסטיים והמעצימי-עצמי האחרים לא עוזרים לי עם התחושה שאני נראית מוזנחת כששיער השיבה שלי גלוי. מה גם שיש לי גוונים על חלק מהשיער ושיבה במקומות אחרים וזה מעצים בעייני את תחושת ההזנחה. אני פשוט לא מצליחה להחליט. מחד, בגיל ארבעים אני אמורה להיות מסוגלת לשאת בגאווה את השיבה שלי אך מאידך, זה גורם לי להרגיש מבוגרת יותר. אני רוצה להסתפר בשבוע הבא ופשוט לא מצליחה להחליט אם להיכנע שוב למעגל האינסופי של צביעה ושורשים וצביעה ושורשים או פשוט להרים ידיים ולחבק אותו.

מה אתם חושבים?

טוב, זה כל מה שלא היה לי לספר לכם בשלב זה. טרומולדת זה לא דבר קל ובטח ובטח לא כשאת סוגרת ארבעה עשורים.

מה שכן, אני חיבת לומר לכם (ובעיקר לכן) שאני האישה הבוגרת הטובה ביותר שהייתי מימיי. אני חושבת שכשהייתי קטנה הייתי יותר שרונה מהיום, ויש עוד על מה לעבוד, אבל בחיי הבוגרים (מגיל עשרים ומעלה, אפשר לומר) אני מרגישה עכשיו הכי נאמנה לעצמי והכי חזקה שהייתי מעולם. ולשם כך נתתי לעצמי את המתנה הבאה ליום ההולדת הארבעים שלי, כדי שאזכור תמיד שאני שורדת למרחקים ארוכים, שיודעת לצלול עמוק אך גם לשמור על שמחת החיים שלי. סה"כ לא רע לאישה בת ארבעים, הייתי אומרת.