ההטרדות המיניות שלי

אתמול בערב התפרסמה בדף הפייסבוק של דה מארקר כתבה על מיעוט הנשים עמדות מפתח בהייטק. התגובות על הסטטוס לא אחרו לבוא. היו גברים שהיה דחוף להם להזכיר לכולנו, בערב הפיגוע המחריד בתל אביב, שנשים נשים שק של נחשים מחפשות רק לתבוע גברים חפים מפשע ולכן רק הגיוני לא להעסיק אותן. גבר אחד הגיב, ועד עכשיו לא ברור לי אם בציניות או ברצינות, שנשים מחונכות לשכב עם גברים שיש להם כסף ולכן לא נוטות להיות יזמיות הייטק.

לי כל העסק הוציא עשן מהאוזניים, ולכן מיהרתי לכתוב סטטוס בפייסבוק הפרטי שלי על הפטריארכיה הגברית, ותאמינו לי שאני לא משתמשת במונח הזה בקלות. מה הופתעתי אם כן לקבל מאחי הפרטי ומהגבר שאני הכי אוהבת בעולם ואינו קשור אליי בקשר דם תגובות בסגנון "הפחד מתביעות שווא בידי נשים הוא טיעון לגיטימי נגד העסקת נשים" שגובו מיד ב"לא אמרתי שזה בסדר, רק אמרתי שככה זה". הזעזוע מכך ששני הגברים האלה, שממוצע האייקיו שלהם עומד קרוב לוודאי על 150, חושבים ככה העלה בי בבת אחת את זכר כל ההטרדות המיניות שעברתי במקומות עבודתי בעשור האחרון.

•  ביום הראשון שלי בחברה בה עבדתי ירד גשם. וכשאמרתי לחברי החדש לצוות שממש רטוב בחוץ הוא שאל אותי "כמה רטוב את אוהבת את זה?". באותו היום ניגשתי למנהלת כח האדם של החברה והתלוננתי. הוא נקרא לשימוע. אחרי זה עבדנו ביחד עוד שנתיים וגם היינו חברים טובים אבל תמיד זכרו לצחוק על זה ש"תזהר ששרונה לא תתבע אותך".
• באחת החברות בה עבדתי התנהל שיח יומיומי על ציצים, כוסיות ושחקניות קולנוע. המפתחים היו קוראים אחד לשני "הומו" ומנהל הפיתוח קרא לי "לסבית". כל יום הוא קרא לי ככה. כל יום היתה לו בדיחה חדשה בנושא. ואני כל הזמן חשבתי לעצמי - אם באמת הייתי לסבית, מה הייתי אמורה להבין מהחרא הזה? הייתי תחת לחץ תמידי להיות חלק מהשיח המבזה הזה, מחשש שאפסיק להיות "אחת מהחבר'ה" אבל בשלב כלשהו לא יכולתי יותר והתלוננתי בפני המנכ"ל. כתוצאה מזה נתלה במטבח נוסח החוק נגד הטרדות מיניות ומונתה אישה לתפקיד אחראית למניעת הטרדות מיניות ובמשך כמה שבועות טובים הגברים בחברה לא דיברו איתי. עד סוף עבודתי שם לא חזרתי להיות "אחת מהחבר'ה".
• ב-2006, בעקבות פיטורים מסיביים בחברה בה עבדתי כמנהלת תמיכה טכנית, החלטתי להקים עסק עצמאי לייעוץ וביצוע הקמת מערכי תמיכה בחברות הייטק. היתה לי תכנית עסקית אבל הייתי חייבת ליווי מקצועי ולכן פניתי למרכז טיפוח היזמות (מט"י) ברעננה. נרגשת כולי, ולבושה כמו בוסית, הגעתי לפגישה של שעה עם יועץ ופרשתי לפני את התכנית שלי. בסיום הפגישה הוא הודיע לי בעליזות ש"עם החזה שלך לא תהיה לך בעיה למצוא לקוחות". הודיתי לו ושילמתי על הייעוץ ויצאתי משם בשוק. אחרי צעידה של כמה רחובות התיישבתי על המדרכה ופרצתי בבכי. התייפחתי ככה באמצע הרחוב במשך דקות ארוכות ואז חזרתי הביתה וזרקתי את התכניות שלי לפח. הייתי מובטלת כשנה אחרי האירוע הזה. אמא שלי אמרה לי מאוחר יותר שנראיתי בתקופה ההיא כמו פרסומת מהלכת לדיכאון.

הדוגמאות האלה הן החוויה הפרטית שלי, אבל אני לא מכירה אישה שלא חוותה הטרדה מינית אחת לפחות בחייה המקצועיים (שלא לדבר על חייה בכלל). חלקן עוברות מיד הלאה וחלקן נושאות את החוויה איתן לנצח. לא חשבתי על זה עד כה, אבל ברור לי עכשיו שהחוויות האלה תרמו את חלקן לחוסר הבטחון התעסקותי שמלווה אותי בשנים האחרונות. בכל חברה בה עבדתי הובלתי, יזמתי והצטיינתי ועם זאת בליבי חשתי הכרת תודה עמוקה למעסיקיי, שקרובה להכרת התודה שעבד חש כלפי בעליו שדואגים לו למחסה ואוכל. אני תוהה אם גברים מכירים את התחושה הזו. נכון, אני עברתי את בועת הדוט.קום ואת הפיצוץ שלה, ועבדתי בכמה וכמה סטרטאפים וחברות שקרסו. פיטורים משפיעים על הבטחון התעסוקתי של הבאנדם גם כשהם לא קשורים לכישורים או לעבודה שלו. בטחון דורש יציבות ובתעשיית ההייטק אין יציבות רבה, ממגוון סיבות (בתקופה הבועה אני ורבים מחבריי דילגנו בין חברות בגלל הצעות שכר וקידום שקיבלנו השכם והערב).

הטענה שנשים מחפשות לתבוע תביעות שווא ולכן מסוכן להעסיק אותן מגוחכת ופסולה מוסרית. היא זהה לטענות שכל הערבים רשעים וכל השחורים עצלנים. ואנדר המבריקה כבר כתבה השבוע על כל הסכנות שנשים מתמודדות איתן כל יום ובכל מקום ועל הגיחוך שבטענה שנשים מסכנות גברים יותר משגברים מסכנים נשים, קראו את מה שהיא כתבה אם עוד יש ספק בלבכם. הייתם מצפים שבתעשיית ההייטק תהיה התמונה שונה, אחרי הכל זו התעשייה הצעירה והאינטליגנטית ביותר שיש, אבל זה לא כך. ועדין מספר הנשים המוטרדות שלא תובעות גדול לאין שיעור ממספר הנשים שלא הוטרדו וכן תובעות. אני לא תבעתי ואני לא מתחרטת, כי רק אלוהים יודע איך תביעה כזו היתה משפיעה על הקריירה שלי. מצד שני, הייתי צעירה יותר ומודעת פחות. מה שבטוח הוא שאין שום הגיון בהגשת תביעת שווא. זה עולה הון בכסף, זמן ואנרגיה וודאי וודאי שלא משתלם כלכלית ברב המקרים, שלא לדבר על הפגיעה במוניטין. בקיצור - אני מאמינה שמי שתובע תביעות שווא הוא עבריין ואדיוט, ועבריינות וטמטום אינן תכונות ייחודיות לנשים. 

כיום פחות מ-20% מהמתכנתים בארץ הן נשים. אני חברה (חדשה) בארגון She Codes ששם לו למטרה להגיע לכך שמחצית מהמתפתחים בארץ יהיו נשים במהלך העשור הקרוב. לארגון יש שלושה עקרונות - אמונה בעצמך, עבודה קשה וקהילה. אנחנו לומדות תכנות, ייזמות ושיטות עבודה בקבוצות לימוד ומנשים שמככבות בתעשיית ההייטק המקומית והעולמית, מיעצות אחת לשניה ומסייעות אחת לשניה להתקדם מקצועית ולמצוא משרות טובות. הארגון מקיים גם קבוצות לימוד ופיתוח לנערות במטרה לעודד אותן להכנס לתעשיית ההייטק. עצם הפעילות בארגון מכניסה אותי לאווירת עבודה קשה, יוזמה והובלת תהליכים. בכוונתי להצטרף לצוות המתנדבות בארגון בשלב מאוחר יותר, במטרה להתחזק כמנהלת מחד ולהחזיר לקהילה מאידך. ו-She Codes לא לבד. בכתבה הזו תוכלו למצוא רשימה של ארגונים שמקדמים ייזמות נשית בהייטק.

אני חולמת על עולם שבו בנותינו (לא סביר) ונכדותינו (סביר בהחלט) יתייחסו לסיפורים שלנו על הטרדות מיניות ואיום תמידי כמו שאנחנו מתייחסים לסיפורים של הסבתות שלנו על ייבוש ביצות וג'מוסים בעמק. אני חולמת גם על עולם בו נשים עובדות במשרות בהן מרוויחים 12,000₪ למשרת תכניתן זוטר ויוצאות בארבע בלי שיסתכלו עליהן עקום, כי מובן מאליו שלעובדים יש חיים פרטיים שחשובים לפחות כמו העבודה, במקום לעבוד כעובדות סוציאליות שמרוויחות 7000₪ במשרה בכירה. את זה אפשר להשיג תוך שנים בודדות, אם נשים ישימו את דעתן לעניין. התהליך יואץ ככל שיותר נשים יקימו יותר חברות וקרנות מימון.

אני האחרונה שתגיד לנשים שהוטרדו מינית במקום העבודה להגיש תלונה במשטרה ולתבוע, הלא אני עצמי בחרתי שלא לעשות זאת ממגוון סיבות (שדאגה לכבודי העצמי ושלמותי הנפשית לא נכללו בהן, מן הסתם). אבל אני כן קוראת לעצמי ולכן, הקוראות, לקום ולעשות מעשה - לקדם את עצמכן מקצועית, להשיג משרות מעולות בשכר מעולה ולהתקדם לעמדות כח בהן נוכל לשנות את פני התעשייה הזו. זה יתחיל בתעשייה ויזלוג משם לחיי היום יום ולתרבות הישראלית בכלל ואז, אולי, בעוד כמה עשרות שנים יוכלו הנכדות שלנו להתנהל במדינה הזו בחופשיות שאנחנו לא נדע בימינו. מותר לבחורה לחלום לא? ויותר מזה, חובה על אדם לחלום. ונשים, וזה הדבר שעומד בבסיס התנועה הפמיניסטית וכל כך הרבה גברים ונשים ממהרים לפספס שוב ושוב, נשים הן בראש ובראשונה בני אדם.