אף פעם לא טועים, דברים צבעוניים

השבוע, עד כה, עומד בסימן דברים צבעוניים. 

ביום שישי נסעתי לירושלים לבקר את חברתי המהוללת ע. ראשית נסענו למוזיאון לקנות לי מזוזה. מאחר ולא הצלחתי להחליט בין שתים, ומאחר והיתה לי הנחה, ומאחר והבטיחו לי שאוכל להחליף אחת אם ארצה גם בעוד כמה חודשים, קניתי את שתי המזוזות ביניהן התלבטתי.

אחת מפוסלת ויפהפיה, השניה צבעונית ומשגעת

אחר כך נסענו לגן הוורדים. בזמן שאנחנו פטפטנו והתלהבנו מהפרחים, פינקי התרווח על הדשא.

אחר כך אכלנו באבו-גוש ואחר כך ראינו את הסרט האפי הטל צל ענק. לאלו שלא מכירים, מדובר בסרט משנת 1966 המספר את סיפורו של מיקי מרקוס, מתנדב אמריקאי שפיקד על כוחות הפריצה לירושלים ופילוס דרך בורמה. הסרט עמוס באי-דיוקים (שלא לומר, שטויות במיץ) היסטוריים (כמו החלטה היסטורית לאחד את ההגנה והפלמ"ח!) ומככבים בו (כדאי שתשבו) קירק דאגלס, ג'ון ווין, יול ברינר (בתפקיד אשר הפלמחניק) ופאקין פרנק סינטרה, בתפקיד חייו כמתנדב אמריקאי שנגמרו לו הפצצות להפיל על המצרים ולכן מפיל עליהם סיפולוקסים (כי זה עושה רעש נורא מפחיד כשזה נופל ממטוס) במקום. הסרט סיפק לנו שעתים ומשהו של צחוקים היסטריים, שהפכו לסערת שאגות מטורפת כשראינו את זה בויקיפדיה -

אוי הצלעות הצלעות.

ביום ראשון קפצתי בצהרים להשקה של לוריאל (אני אפרסם ביקורת על המוצרים שקיבלנו אחרי שאבדוק אותם במשך שבועיים) ושם צולמתי צילומים ושלחתי אסמסים ללובה.

אני לובשת - גופיה וחולצת עטלף מזארה (קולקציה חדשה, כפי שמעיד הנאון)

גי'נס מ-New Look

תיק ושרשרת של O-Shan מרזילי

נעלים של מליסה (עדין עם ריח תות, ירחם השם)

צילומים - ריי שגב ויח"צ.

כמו שרואים, צבעתי את השיער בעצמי בצבע אחיד (לוריאל אקסלנס 6.45) כי נמאס לי ממראה השיער המוזנח שלי בשבועות האחרונים. השיער חייב תספורת, אבל אני לא מסתפרת בגלל שאני מגדלת את הגלאחים שלי לאורך שבו אפשר יהיה לעשות איתם משהו מועיל. הצביעה שיפרה לי את מצב הרוח, ובעוד חפיפה או שתים, כשהשיער יתבהר עוד, אני אהיה ממש ממש מרוצה. ואחרי הכל, הכי טוב להיות מרוצה.

הטיפוח לא נופל רחוק מהעץ - סקירת מוצרי טיפוח

אביב הגיע ואיתו הזמן לפרסם ביקורות על כמה מוצרים שנחים על שולחני זה זמן מה. אז הופה היי ויאללה, לעבודה!

מה - H2O Sensibio מסיר איפור לעור רגיש

מי - ביודרמה

אופן הגעתו אליי - קניתי באיביי. מספרים שיש אותו בפארמים בארץ, אבל בכל מקום ששאלתי לא ידעו על מה אני מדברת.

כמה - שילמתי כ-80 ש"ח לבקבוק של 250 מ"ל.

דבר היצרן - מעניק לעור ניקוי עדין ללא שטיפה וללא ייבוש. התמיסה עשירה בחומרים פעילים המטהרים את עור הפנים.

מי נגד מי ולמה - שמעתי פלאים על מסיר האיפור הזה במשך החודשים האחרונים. הוא נמצא בערכות של כל אומניות האיפור החביבות עליי והן חוזרות ומשבחות אותו פעם אחר פעם. מאחר ואני לא סובלת את מסירי האיפור השמנוניים (האחרון בו השתמשתי הוא הדו-פאזי של לנקום שאני לא סובלת) התאהבתי בו מיד. הוא מרגיש כמו מים על העור, מסיר איפור ביסודיות, כולל מסקרה עמידה במים ולא משאיר שום תחושה גועלית על העור.

שורה תחתונה -  מסיר האיפור של חלומותיי.

מה - לקים מסדרת Vernis in Love

מי - לנקום

אופן הגעתו אליי - קיבלתי מהיחצנית

כמה - 80 ש"ח

מי נגד מי ולמה - הלקים החדשים של לנקום מגיעים במגוון צבעים, יש להם מברשת עבה ונוחה להפליא (מעולם לא הצלחתי למרוח לעצמי לק על יד ימים לפניהם). הם לא מחזיקים עליי יותר מחמישה ימים, אבל מצד שני - הציפורנים שלי במצב נורא (לא מפסיקות להתקלף כבר חודשים, לא משנה כמה קצר אני גוזרת אותן ואיזה מחזק אני מורחת עליהם) אז יתכן שעל אחרים הם יחזיקו טוב יותר.

שורה תחתונה - נציג זאת כך: קיבלתי מהיחצנים את כל הליפסטיקים וכל הלקים בסדרה. חילקתי הרבה מהלפיסטיקים לחברים, אבל הסכמתי לוותר רק על לק אחד (אדום שחור, לא סובלת צבעים כאלה).

מה - סרום מסדרת Forever Youth Liberator

מי - Yves Saint Laurent

אופן הגעתו אליי - מהיחצנית

כמה - 550 ש"ח (30 מ"ל), 710 ש"ח (50 מ"ל)

דבר היצרן - סרום אנטי-אייג'ינג מהפכני, עוזר להפעיל מחדש את פעילות תאי העור ולעורר את התחדשותו, מפחית נראות של קמטים.

מי נגד מי ולמה - השתמשתי בו פעמיים. אני לא סובלת את התחושה הסיליקינות שמתקבלת במריחה על העור. מוצרים כאלה גורמים לי להרגיש (ואם אני לא מפסיקה מיד להשתמש בהם, אכן מקיימים) כאילו אני עומדת להתמלא בפצעונים מהר יותר משאוכל להגיד "ג'ק". העברתי אותו לדודתי בת החמישים פלוס שמדווחת שמריחה  בשבועיים האחרונים כבר שיפרה את מראה הקמטים על צווארה. התלונה היחידה שלה (וזו תלונה לענין לדעתי) היא שהסבר השימוש על המוצר לא מתאים לאנשים שזו ההתנסות הראשונה שלהם עם סרום. היא לא ידעה איך להשתמש בו, לפני או אחרי קרם וכולי, עד שהסברתי לה.

שורה תחתונה - אני חושבת שהוא פשוט לא מתאים לגילי, אבל הדודה מאד מרוצה ממנו.

מה - BB Cream

מי - גרנייה

אופן הגעתו אליי - מהיחצנית

כמה - 169.99 ש"ח (לפני מבצעים) ל-50 מ"ל

דבר היצרן - מרקם קסם לתוצאה מיידית, מראה גוון עור אחיד וזוהר (מגיע גוונים מדיום ולייט), לחות ל-24 שעות, טשטוש קמטוטים ופגמי עור עם מקדם הגנה SPF-15.

מי נגד מי ולמה - במידה ותהיתם, BB Cream הוא פשוט Tinted Moisturizer. מאחר ואני לא אוהבת כיסוי כבד ונוהגת להתרחק ממיקאפים, אני נוטה להשתמש תמיד בקרמים מסוג זה (בנוסף לקרם הלחות הקבוע שלי, עם מקדם הגנה 30, של דר קרבלניק). ניסיתי בעבר את Hydra Zen של לנקום שהיה נחמד, ואת זה של לורה מרסייה שלא אהבתי בכלל ועשה לי פצעונים. הקרם הזה הדאיג אותי, כי בשימוש ראשון הבחנתי בפצעונים חדשים וכואבים באיזורי הפנים הקרובים לקו השיער. חיכיתי שבוע וניסיתי שוב ומאז אין פצעונים ואני מרוצה. יש לו ריח נעים, הוא נספג במהירות, הכיסוי כליל כמו שאני אוהבת (צריך להזהר לא לשים יותר מדי). אני מורחת אותו במרכז הפנים בלבד ומסתירה פגמים באמצעות המוצר הבא ברשימה.

שורה תחתונה -סבבה אגוזים לחובבות הכיסוי הקליל. מגיע בבהיר (שקצת כהה לי) ומדיום, נקווה שיוסיפו עוד גוונים.

 

מה - Corrective Foundation בגוון אופל

מי - וישי-דרמבלנד

אופן הגעתו אליי - קניתי בבית מרקחת

כמה - 134 ש"ח כולל הנחת מועדון וישי ומבצע שהיה בחנות

דבר היצרן - מרקם קליל ונוח לטשטוש, שמותאם במיוחד לעור מכוסה פצעונים במידה מעטה עד בינונית.

מי נגד מי ולמה -קניתי אותו אחרי שראיתי את הסרטון המדהים הזה של ליסה אלדרידג' על כיסוי פגמי עור. אני משתמשת בו כמו שליסה מלמדת - על מרכז הפנים בלבד (אלא אם כן יש צורך מיוחד) אני מורחת באמצעות מברשת F80 של סיגמה או עם האצבעות את ה-BB Cream של גרנייה מלמעלה, ואז עוברת עם מברשת P80 (שהיא הגרסה הגמדית של ה-F80) על כל המקומות בהם יש פצעונים, צלקות, אדמומיות וכולי עם המייקאפ הזה ומטשטשת את הגבולות עם האצבע. בעת הצורך, אני משתמשת במברשת איילינר דקה כדי למרוח את המייקאפ ישירות על פצעון.במידה וחם אני משלימה את המריחה עם קצת פודרה שקופה, כדי שהאיפור יחזיק זמן רק יותר.

שורה תחתונה - מומלץ להסתרת פגמי עור ופצעונים.

מה - שפתון אוניברסלי

מי - לוריאל

אופן הגעתו אליי - הגיע בגלוסיבוקס הראשון והאחרון שהזמנתי, בפברואר.

כמה - 84.99 ש"ח

דבר היצרן - שפתון עדין בעל צבע שקוף למחצה להדגשת הצבע הטבעי של השפתים. התוצאה היא גוון חדש, טבעי, אישי וייחודי המותאים לצבע השפתים שלך ומדגיש אותן.

מי נגד מי ולמה - כלום בריבוע. בלי צבע אבל עם תחושת יובש מציקה אחרי המריחה.

שורה תחתונה - הלך לפח.

ימין ושמאל, רק טרול וטרול

נראה שכמה אנשים ראו לנכון השבוע להפנות את תשומת לבי לעובדת היותי שמנה. באמא שלי שלא שמתי לב. הייתי אצל הרופאה לפני כמה שבועות וכשעליתי על המשקל ראיתי שאני שוקלת 112 קילוגרם, אבל בכל הטחינה שבימות העולם, לא קישרתי בין השניים!!

המעצב הרגיש מהרשומה הקודמת התקשר להתנצל, וראה לנכון להסביר לי (שוב ושוב) שבגלל שאני אישה גדולה והוא איש גדול הוא הרגיש מחנק בדירה וזה הלחיץ אותו. מאחר ויש לו נפש של אמן, הלחץ יצא בצורה בה יצא. זה נגמר בטריקת טלפון בפרצופו. בנוסף, הגיעה פניה נרגשת מהקוראת סיגלית שקוראת לי -

איני באה לפגוע אלא אך ורק לעזור, אני חושבת שאת צריכה לקחת את עצמך בידיים ולהתחיל להרזות אל תיכנעי לפיטויים תתחילי לאכול טוב ולעשות המון ספורט תאמיני בעצמך שאת יכולה הצויאי מהראש שלך את הקטע שאת לא יכולה כי את יכולה הכל כשתרזי.

הו סיגלית, אני יודעת! אני יודעת שכשארזה יהיה לי הכל. יהיה לי בעל, ובית יפה, וילדים לרב, חתול או שנים, שתי מכוניות (עדיף ג'יפ, כדי שאוכל לחנות על המדרכה). יהיו לי בריאות, ואושר ובטחון עצמי. יהיו לי השראה, ערך ותפקיד בעולם. שהרי את כל אלה אפשר להשיג רק אם רזים. סיגלית, רציתי לעשות לך לייק, אבל בגלל שאני כל כך שמנה, התרוממה לי בטעות אצבע אחרת. לא נעים.

ואם כבר מדברים על אצבעות, מה אני עושה כשאני שמנה? פונה ללורן קונרד וחברותיה להשראה, ועושה לחברותיי מה שהייתי רוצה שיעשה לציפורניי. האחת קיבלה וריאציה על הדבר הזה.

ואילו השניה קיבלה וריאציה על הדבר הזה.

השתמשתי בכל הלקים שיש לי בבית, אבל הבסיסים

בשני המקרים הם מהקולקציה המצוינת של לנקום.

זהו. אם עוד מישהו מעונין לומר דברים מובנים מאליהם, אני מציעה שיפתח בלוג. הנה, לי יש בלוג ואני כותבת את המובן מאליו - אני שמנה. אם מישהו חושב שזה אומר עליי משהו (פרט לכך שאני, ובכן, שמנה) זה אומר משהו אך ורק עליו ועל חוסר הבטחון הפרטי שלו. בינינו, הרבה כותבות אומרות את האמת על האמת טוב מספיק בימים אלה (חפשו את גאלה רחמילביץ' וריי שגב לקצת השראה בחזית המלאה) אז לכו חפשו שמן אחר שינענע אתכם ותחסכו ממני את הצורך לטחון ולטחון כל הזמן (אלא אם כן מדובר על טחינה של מאפים ממולאים גבינות שונות, טונה ותירס שחבל על הזמן). העצמה נשית לא מדברים, העצמה נשית עושים.

על תבונה ורגישות

בשבועיים האחרונים אין לי זמן לנשום. הייתי חולה כל כך הרבה זמן, שאני סוחבת back load של משימות עבודתיות ואחרות שיספיק לי לחודשיים. אבל היום פיניתי זמן בלו"ז הצפוף שלי כדי להגשים פנטזיה שממלאת את חיי בחצי השנה האחרונה - קבעתי פגישה עם מעצב פנים תותח על וידוע בתקשורת כדי לבקר בדירה שלי, להכין תכנית אב לשיפוצה והלבשתה ולשריין תאריכים לעבודה ביומן הסופר עמוס שלו.

הגעתי עם דודתי לדירה ושם פגשנו את בעלת הדירה ובעלה. המשותף לדודתי ולבעלת הדירה הוא עובדת היותם על סף שיפוץ משלהם (בעלי הדירה בדירה החדשה שלהם והדודים שלי בחדר האמבטיה שהם מתכוונים להגדיל ולהפוך למיני ארמון פינוקים מושקע). הסיפורים שלי על המעצב והתמונות של עבודותיו הקודמות, בהן בהינו כולנו במהלך השבועות האחרונים בתאווה, מילאו אותנו בציפיה עזה לפגוש אותו ולראות אותו עובד. תארתי לעצמי שהוא עומד לצאת מהפגישה עם שלושה לקוחות במקום אחד.

בחמש וחצי על השניה הוא הגיע. נכנס, הסתכל במהירות מסביבו בהבעה שלא הצלחתי לפענח, לחץ את ידי בחוסר רצון מופגן ובילה את הדקה הקרובה בהסתובבות תזזיתית בדירה בעוד אני מנסה לעקוב אחריו. הוא שאל אותי מה אני רוצה ואני התחלתי להסביר לו מה אני רוצה לעשות בחדר האמבטיה (בקיצור, לשבור אותו ולבנות מחדש) אבל הוא כל הזמן עצר אותי ואמר שהוא לא רוצה לשמוע. בתיק שלי היתה מחברת "הבית" שלי, שמלאה בתמונות, מחשבות ושברי חלומות שאספתי בשבילו בשבועות האחרונים - כדי שיכיר אותי, את הצרכים שלי, ואת התקוות שלי לבית טוב יותר. חיכיתי לרגע לשלוף אותה ולשבת איתו לשולחן, כמו שקבענו, אבל הוא המשיך להסתובב עצבני בדירה מתלונן על זה שעשינו לו אמבוש, ושהוא לא רגיל לעבוד בתנאים כאלה, ושהוא לא מוכן לדבר איתי על כלום, בטח לא ככה, שהוא לא בא לעבוד, ושהוא בטח לא מתכוון לתת לנו רעיונות מה לעשות עם הדירה. הוא נבח עליי שהוא ישלח לי הצעת מחיר במייל. נתתי לו כרטיס ביקור שלי עם כתובת האימייל, אבל הוא החזיר לי אותו מיד והלך. סה"כ הוא היה בדירה כשתי דקות. 

עמדנו ארבעתנו ובהינו אחד בשני בפה פעור. לא ידענו מה לחשוב, מה להרגיש. לא הבנו מה קרה פה, ולמה הוא צעק עלינו. לא הבנו למה הוא הלך אחרי שתי דקות, למרות שתכננו פגישה של שעה. לא ידענו אם לצחוק או לקלל או מה. ואז שמעתי צפצוף דיגיטלי קטן וגיליתי שהוא שלח לי את ההודעה הזו:

העברנו את הטלפון שלי מיד ליד ולא האמנו. בעל הבית ניסה לצחוק מזה, הדודה שלי התיישבה בשקט, בעלת הבית מלמלה שהיא לא מאמינה ואני התאפקתי לא לבכות. את חצי השעה הקרובה בילו החבר'ה בלנסות להבין מה בדיוק קרה לנו הרגע מחד ונסיונות לעודד אותי מאידך. אני הרגשתי את הלב שלי נשבר לחתיכות. כל כך הרבה זמן חלמתי שהוא יעצב לי את הבית שלי, עוד לפני שקניתי את הדירה כבר בחרתי בו אחרי המון חיפושים אחרי מעצב פנים שמדבר את השפה האסתטית שלי. ציפיתי לפגישה איתו כמו שכלה מצפה לפגוש את בעלה בליל הכלולות. וכשפתחתי לו את הדלת בחיוך מאושר קיבלתי ממנו סטירה ויריקה בפרצוף.

אני לא אשקר לכם. אני עדין לא יודעת מה בדיוק קרה שם. הסברה הרווחת בינינו היא שהדירה קטנה מדי ומעוצבת טוב מדי והוא הבין שכסף הוא לא יעשה ממני, מקנית כמה ספות והזזת נקודת חשמל או שתים, הלא את הכסף הגדול על העבודה באמבטיה יקבלו בעלי המקצוע ולא הוא. אישית, אני חשדתי שזו היתה מתיחת מצלמה נסתרת. הסיטואציה ההזויה היתה כל כך קלישאתית, כל כך אבסורדית. זה נראה כמו פרק בקומדיה אמריקאית משפחתית משנות השמונים בה המעצב ההזוי והדיוותי מגיע לבית המשפחה, נופל על שטיח הפרווה המלאכותית הלבן בכניסה ובורח כל עוד נפשו בו. אבל העלבון, העלבון והאכזבה. כשלא יכולתי להתאפק יותר, רמזתי לדודה שלי שאנחנו חייבות ללכת, נכנסתי למכונית שלי ובכיתי כמו שלא בכיתי מאז שאמא שלי מתה.

אביב הגיע פסח בא

שמחה רבה שמחה רבה, השבוע באו כל מיני דברים נחמדים לפסח!

ספרים לחג מאמזון - מילון למונחי אופנה, כמה ספרי תרגול בודהיסטים מאת טיך נהאט האן ולילה טוב אייפד.

קיבלתי מתנה מאוחרת ליומולדת מחברי באנגליה, אליזבת השניה סולרית שמנפנפת בידה להמונים. היא תראה נפלא על אדן החלון בדירה שלי.

קניתי לעצמי איפור מפנק במיוחד לחג. לעזאזל עם הסרטונים של ליסה אלדרידג', מאז גיליתי אותה הייתי בקריז לאיזה דיור אביבי, אז קפצתי לקניון רמת אביב, שם יש את הסופר-פארם הכי טוב, ועברתי על כל דוכני האיפור היוקרתיים ולא מצאתי מה שרציתי, עד שהגעתי לדוכן של גארלן. בעבר השתמשתי בסומק שלהם, שהיה בז'-ורדרד מושלם, אבל מאז הפסיקו לייצר אותו לפני שנתים נטשתי אותם לאנחות. כשראיתי את פלטות הצלליות שלהם לאביב כמעט התעלפתי, ואחרי שעשו לי איפור נסיון עם הפלטה הזאת מיהרתי לרכוש אותה, וגם התאפרתי איתה לליל הסדר.

קיבלתי כמה מתנות ודוגמיות, ביניהן סט המייקאפ והקונסילר הקטנים בעולם עם ספוגית שבא לחבק (היא גדולה מעט יותר מסנטימטר).

לליל הסדר גרבתי את הגרביונים המקסימים שקיבלתי במתנה מגאלה רחמילביץ', שמייבאת לסטודיו שלה גם גרביונים במידות גדולות, יחד עם שמלונת פרחונית שקניתי בדורותי פרקינס בשנה שעברה ונעלים מפריימרק.

המכירה שלי, אגב, הלכה מצוין. כמה פריטים שלא נמכרו ייתרמו והמוצלחים שבהם עודכנו בדף המכירות שלי. למי שלא הצליח להגיע, שווה לבדוק.

ולסיום, מתנה לחג לקוראיי -  לילה טוב אייפד!

על המחסור בדוגמיות ומשהו על מחיר ההצלחה בקריירה

לפני כמה ימים הייתי בסופרפארם ורחרחתי את הבושם הירוק החדש של קלואה. מאחר ונסיוני לימדני כבר מזמן שלא בוחרים בושם בלי למדוד אותו כמה פעמים ובמשך כמה זמן, ביקשתי דוגמית (אחרי הכל, הוא רק הגיע לחנות, סביר היה לחשוב שתהיה דוגמית במלאי). או אז הועברתי שרשרת שלמה של פרצופי לפת שכל אחד מהם נהג בי כאילו הייתי גנבת מלאת זימה ולא לקוחה פוטנציאלית שמבקשת לקבל שרות סביר, שניתן ברב מדינות העולם. דקות אחדות מאוחר יותר דיברתי עם מנהלת המשמרת בסניף, השארתי לה את מספר הטלפון שלי וזנחתי את החנות עצבנית. מיותר לציין שלא התקשרו אליי בימים שלאחר מכן.

עצבנית, פניתי ליחצנית של הרשת. זו, כמנהגה, מהרה לבדוק את הנושא ושעות בודדות אחרי שליחת המייל התקשרה אליי ועשתה שיחת ועידה איתי ועם דוברת הרשת. שאלותיי היו - איפה כל הדוגמיות? למה כשאני מבקשת לנסות מוצר קוסמטי לא קיימות דוגמיות, אבל כשאני מבצעת רכישה של מאות שקלים פתאום אני מקבלת שקית מלאה בדוגמיות שונות ומשונות, כולל דוגמיות בשמים? האם הדיילות שומרות את הדוגמיות לעצמן, כמו שרבים חושדים?

ובכן, מסתבר שכל ענין הדוגמיות אינו בשליטת הסופרפארם, אלא הספקים המקומיים הם אלה שמחליטים אינדבידואלית כמה דוגמיות להזמין מהיצרנים בחו"ל. באופן כללי, היא הוסיפה, נשלחות מעט דוגמיות לישראל. הדיילות בסופרפארם אינן עובדות של הרשת, אלא הספקים וההחלטה אם לתת דוגמיות ברוחב יש למתעניינים במוצרים, לפנק באמצעותן לקוחות שעשו קניה מכובדת או לשמור אותן ללקוחות הקבועים שלהן, היא לפי מדיניות החברה (לוריאל, YSL, אסתי לאודר וכולי) ולעיתים מוטלות לשיקולן האישי.

אז מסתבר שאת שאלותיי צריך להפנות לנציגים הישראלים של כל חברת קוסמטיקה בנפרד. אם למי מן הקוראים יש תלונה ספציפית בנושא, אני אשמח לברר את הענין. זה ללא ספק עשוי לענין. אני, בכל מקרה, רושמת לעצמי פתק מנטלי קטן לזכור מי היצרן בפעם הבאה שיקרה לי דבר כזה. שוין.

אחרי השיחה חיפשתי קצת מידע בגוגל על גלי ברגר, דוברת הסופרפארם. בשיחתנו היא היתה מכבדת, מכובדת ומקצועית וזרציתי לדעת עוד על הקריירה שלה. מסתבר שהיא נשאה את הנאום הקצר הזה בהייד פארק נשים של אונלייף, בו היא מדברת בין השאר ובכנות נדירה למדי על בעית הציפייה לקושי בהצלחה בקריירה ושעות העבודה הארוכות מדי.

 

כמי שמתייסרת מאז תחילת הקריירה שלי בהייטק בשל הציפיה מעובדים לספק שעות עבודה נוספות על בסיס קבוע (כי יש לי חיים מלאים מאד מעבר לעבודה שלי, שלמרות אהבתי אליה היא רק חלק ממני), וכמי ששמעה לא אחת את המילים "אנחנו מקדמים אותך לתפקיד בכיר יותר, כי אנחנו מאמינים בך וזקוקים לך, אבל המנהלים מתלוננים שאין מספיק שעות נוספות בדיווח השעות שלך ואת חייבת לתקן את זה" למרות שהעבודה תמיד נעשית ובזמן, אני מזדהה עם דבריה. 

כיום אני עובדת כיום בחברה שבה מנהל הפיתוח מבלה עם ביתו הקטנה את אותה כמות הזמן כמו אשתו, והסמנכ"ל עובד ארבעה ימים בשבוע כי בימי ראשון הוא עובד על אופרת הרוק שלו, ואני חייבת לומר - אפשר לעשות את זה ועדין לתפקד מצוין במישור העסקי. אז למה לעזאזל מצפים מאתנו, גברים ונשים, לעבוד 12 שעות ביום בתעשיה הזו? לאלוהים הפתרונים. אבל ככל שיותר מאתנו נפתח את פינו ונאמר בקול רם ששעות הפנאי שלנו חשובות לנו, וחיוניות לתפקודנו התקין, כך גדל הסיכוי שביום מן הימים נהפוך לחברה תעשייתית דמויות מדינת מערביות אחרות, בהן תרבות הפנאי הולכת ומתפתחת ושעות העבודה הולכות ומתקצרות, כן - אפילו בתעשיית ההייטק.