התמונות הישנות

במהלך השבעה עברו התמונות הישנות של אמא מיד ליד. תמיד ידעתי שהיא היתה פצצה כשהיתה צעירה, אבל רק אחרי שבלוגריות האופנה שבאו לנחם אותי העירו שוב ושוב על חוש הסטיילינג המשובח שלה, הפנמתי כמה מהאהבה שלי לאופנה ירשתי ממנה.

מאי 1963

אמא למדה ציור אופנה כשהיתה צעירונת, וכשהייתי בת 4-5 לימדה אותי לצייר "בובות" (manikins) ולעצב להן בגדים. בזכותה חלמתי במשך שנים ללמוד עיצוב אופנה. בזכותה הייתי הילדה הלבושה יפה ביותר בהרצליה. בזכותה למדתי איך לשלב בגדים, אילו צבעים הולמים ביחד ואילו לא, מה נראה זקן ומה צעיר, מה אלגנטי ומה מוזנח.

אם זכרוני אינו מטעני, היא סולקה מהתנועה כי היתה "סלונית" (גרסת שנות החמישים ל"צפונית") מדי לטעמם. כמעט בכל התמונות הצבאיות שלה היא נועלת נעלי סירה, רק אלוהים יודע איך. לחתונה עם פפישו היא לבשה שמלת מיני ונעלה את הנעלים היפות בעולם מסאטן לבן.

החתונה של אבא ואמא, אפריל 1967

המשקפים שלה תמיד היו מושלמים, גם בימים של מחסור. כילדה, היא היתה מקבלת חבילות של בגדים מהדודה באמריקה, ותמיד היתה לבושה כמו נסיכה בזמן שטיפסה על עצים בשכונה.

טיול בכותל המערבי עם שרונה בבטן, 1976

הגעגועים אליה גוברים מיום ליום, ומכריעים אותי לעתים קרובות. אני נשברת במאפיה, כשאני תופסת את עצמי רוצה לקנות לה את קוראסון השקדים שאהבה. אני בוכה כשמלצרית מציעה לי קפה קר שאמא גררה אותי עד לנווה צדק כדי לשתות. אני מסתכלת על הספה עליה ישנה בחודשים האחרונים ולכמה רגעים אני רוצה למות ורק לא לחיות בלעדיה. אני מנסה לטשטש את זכר השבועות האחרונים באמצעות התמונות הללו, בהן היא נראית כמו שחקנית קולנוע משנות השישים. זו מלחמה אינסופית לשכוח את מראה גופתה בחדר הלבן בהוספיס, ולצרוב במקומה את דיוקן היפהפיה במרפסת בנתניה, צופה אל עתיד מלא אהבה וצחוק. עתיד שעכשיו הוא עבר.