אני מתלבשת כמו תיכוניסטית

בשנה ומשהו האחרונות פיתחתי מודעות גדלה והולכת לעובדה שהמלתחה שלי לא עושה לי טוב. זה בולט במיוחד בימים אלה, בהם אני מציינת שנה להפיכתי משכירה לפרילנאס. לקח לי כמה חודשים להבין זאת, אבל פרילנאס לא מתאים לי. העבודה מהבית גורמת לי להרגיש מבודדת ועצובה. אני זקוקה לחברת בני אדם ולאתגרים מקצועיים וכפרילאנס שצריכה לפרנס משכנתה וקיבה במידה גדולה אני לא יכולה להיות בררנית בפרויקטים שאני לוקחת. אני צריכה מסגרת, עבודה שמרתקת ומאתגרת אותי ולבלות את היום בחברת אנשים. לכן החלטתי שאני חוזרת לחפש עבודה כשכירה במטרה למצוא משרה מעניינת ומשמחת מהר ככל האפשר.

אחת מתופעות הלוואי המציקות של עבודה מהבית היא שאני לובשת בגדים מרשימים בערך אחת לחודש, לפגישה עם לקוח שמצפה לזה. לשאר הפגישות שלי אני לובשת ג'ינס וחולצה ולעבודה בבית אני לובשת טרנינג. בקיצור, חזרתי להתלבש כמו תיכוניסטית וזה מאמלל אותי. 

יש בשבלוג אי הבנה קבועה שנובעת מהתייחסותי ל"אנשים שלא אכפת להם מבגדים" כמו בביקורת שלי על קולקציית החורף של הגרה. פה ושם צץ מישהו שחושב שאני מסתכלת על אנשים כאלה מלמעלה או שופטת אותם וזה לא נכון. עבורי, לבוש הוא כלי לביטוי עצמי יצירתי, פמיניסטי ופוליטי. עבור הרבה מאד אחרים, לבוש הוא כלי לשמירה על חום, מהוגנות והרגשה נעימה ותו לא. אנשים כאלה יהנו מאד מחנויות בגדים שאני לא מתקרבת אליהן, כי בבגדים שלהם אין שום אמירה (לפחות לא כזו בה אני מעוניינת) אבל הם בהחלט כן נעימים ומפנקים ללובש. זה לא קשור לשיפוט, זה קשור לציפיות וצרכים שונים. יתכן בהחלט שכשאני אומרת שאני "מתלבשת כמו תיכוניסטית" קוראות רבות חושבות שזה סבבה אגוזים. לי זה גורם סבל של ממש כי זה משקף את מצבי הנפשי והרוחני ושניהם, איך לומר, בקאנטים. אני נטולת יצירתיות וכבר שנה שבמקום לצמוח אני מתכנסת לתוך עצמי. 

כל פעם שאני עושה מכירת בגדים מארוני שואלים אותי למה אני עושה את זה. התשובה בשנה האחרונה היא שאני בתהליך של צמצום המלתחה שלי. התהליך הזה מתמשך וקשה לי לקדם אותו בזמן שאין לי, כאמור, הזדמנויות ללבוש את מרבית הבגדים שברשותי על בסיס יומיומי. אין לי בעיה עם העובדה שאני לובשת את אותם עשרה בגדים שוב ושוב, רב האנשים לובשים את אותם הבגדים שוב ושוב, אבל הייתי רוצה שהבגדים האלה שאני לובשת כל הזמן יעשו לי טוב במקום  לבאס אותי. לכן אני מתעסקת כבר מספר שבועות ברעיון של בניית מלתחת קפסולה - מלתחה הכוללת כמות מוגבלת של בגדים ונעלים (אביזרי אופנה, לבנים, גרביים, פיג'מות, בגדי ערב ובגדי ספורט לא נכללים בספירה) אשר מתאימים ללובש או הלובשת בדיוק ומשמשים בשילובים שונים לאורך תקופת מה (עונה, שלושה חודשים, מה שנוח). במהלך התקופה שנקבעה מראש לא קונים בגדים חדשים אבל מנהלים רשימת חסרים ממנה ניתן יהיה לקנות לקראת רענון המלתחה התקופתי הבא.

אני קוראת הרבה על הקונספט הזה בתקופה האחרונה ונתקלתי בכמה בעיות שעומדות בפניי בדרך ליישם אותו.

ראשית, כאמור, אני עובדת מהבית ולובשת את אותם השמעטס מסביב לשעון. היצירתיות פרחה מהחלון כתוצאה מסגנון החיים הזמני הזה ולכן אני לא ממש מחדשת בלבוש גם בהזדמנויות המעטות שיש לי. השיטה אמנם אומרת שאם יש לך שני סגנונות חיים שונים לחלוטין (למשל - משרד ופנאי השונים משמעותית זה מזה כי את הייטקיסטית ביום ובלוגרית בלילה) ניתן לאמץ שתי מלתחות קפסולה נפרדות, אחת לכל יעד. אבל אני אצטרך שלוש מלתחות, אחת לפגישות, אחת לפנאי ואחת ללבוש של תיכוניסטיות משנות התשעים וזה כבר יותר מדי.

שנית, הרעיון מבוסס על כך שיש לך מספר מוגבל של פריטים שכל אחד מהם מדויק לטעמך וצרכיך ואני, רחמנא לצלן, שמנה ולכן אין לי כמעט בגדים מדויקים. במשך העשור השמן שלי התרגלתי לקנות "על יד" ו"בערך" ו"מה שעולה עליי" כי כמעט בלתי אפשרי למצוא את הבגדים שאני באמת רוצה במידה שלי. כשאת רזה יש לך מגוון עצום של חנויות ומעצבים לקנות מהם בכל טווח מחירים שתרצי. כשאת שמנה, את צריכה להסתדר עם מה שיש. כתוצאה מכך יש לי מלתחה ענקית המלאה בבגדים שממש לא בא לי ללבוש וחלק מהם אני נאלצת ללבוש בכל אופן. 

בתור קינוח, המלתחה הפיזית שלי (כלומר, הארון שלי) לא מתאים למלתחת קפסולה. מלתחת קפסולה, מוטב לה שתהיה תלויה על קולבים כך שבכל עת אוכל לסרוק את הבגדים שעומדים לרשותי ולשחק איתם במיני תלבושות שונות המתאימות לצרכי באותה העת. אבל הארון שלי קטן, דחוס ויש בו מעט מאד מקום לתליה, ואני לא מצליחה להחליט איך לארגן אותו כך שיתאים למטרה הזו, בפרט שכשאעשה זאת סוף סוף אבנה ככל הנראה שתי קפסולות. 

בתקופה האחרונה אני מוסרת או מוכרת יותר ויותר פריטים שאני לא אוהבת או צריכה ומנסה להחליפם בכאלה מדוייקים יותר. לדוגמה, ניצלתי קופון בלוגריות שקיבלתי לעונות לקניית חולצה לבנה מכופתרת שגדולה עליי ועונה על הצורך הישן ב"חולצה גברית גדולה" ולפני כמה שבועות קניתי סוודר בהיר ב-H&M בהנחה שמתישהו יהיה לי קר ואצטרך אותו, מה שמצטייר כנכון בימים אלה ממש. מחר מתחיל אירוע האופנה במידות הוגנות (אני, כאמור, בגמילה מהמונח "מידות גדולות") של גאלה רחמילביץ' וכמה מהמעצבות שם מתאימות בדיוק למה שאני מחפשת. אני מתרגשת במיוחד לבדוק את הקולקציות של טולה (עליה כבר כתבתי כאן בעבר) ושל מוטיף *. לטולה יש מכנסים שאני רוצה ולמוטיף יש שמלת כפתורים סופר קולית שעשויה בהחלט להתאים לקטגוריית ה"שמלה לא מתאמצת". אני כל כך רוצה להתלבש בצורה לא מתאמצת וזה פשוט בלתי אפשרי במצבי הנוכחי. אני כל הזמן מתאמצת, כי אני לגמרי מחוץ לאלמנט שלי. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התלבשתי בנינוחות מוחלטת. כשאני חושבת על זה, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצאתי מהבית עם תיק שאינו ילקוט.

לפעמים בחיים עושים בחירות שגויות ולוקח זמן רב להבין את זה. אני הבנתי שכדי להיות מאושרת אני צריכה להיות שכירה. שכירה שיש לה מעט בגדים שעושים לה טוב על הנשמה ואנרגיה יצירתית שמניעה אותה. כעת אני פועלת על מנת להשיג את האושר הזה שלי ועד אז, אמשיך להתלבש ולהרגיש כמו תיכוניסטית שמחפשת את עצמה בתקווה שאמצא מהר.

* ביום רביעי מהשעה 14:00 עד אחר הצהרים אהיה (לבושה יפה לשם שינוי) בדוכן של מוטיף לייעוץ אופנתי וחיבוקים, בואו לבקר אותי!