הסיפור המוזר על האישה שהתאהבה במעיל

ביום שישי שעבר הלכנו לשזוף עינינו ביריד היוצרים שנערך במלון בראון בתל אביב. אני אוהבת אירועים כאלה - אינטימיים, יפים, ריחניים ומלאים בבגדי מעצבים צעירים שטרם סיגלו את טעמם לזה של קהל הקונים.

היעד המרכזי שלי היה לפגוש את טלי קושניר, בעלת המחתרת לשעבר ומעצבת שמלת הפועלות המרהיבה בה אני חושקת, ולשאול אותה אם יש אפשרות להזמין אותה במידתי (ויש). מאחר והמקום היה חשוך מדי לצילומים טובים (ראו התמונות ברשומה זו) ויתרתי על הדחף לצלם צילומי עוול של הקולקציה המרהיבה שלה ועברתי הלאה, לשוטט בין המציגים. כך הגעתי לדוכן של רונה נחמד.

רונה הציגה ביריד את קולקציית הגמר שלה משנקר, המכונה שיא המודה. הקולקציה עשויה כולה חיתוכים חיתוכים וקיפולים קיפולים, כמעשה אוריגמי, בהדפסים וצבעים נעימים לעין. מאחר ואני שמנה, אני רגילה כבר לסרוק בגדי מעצבים ולמיינם לחיים ולצוות לפי רוחב השרוול. כך מצאתי את המעיל הזה והתאהבתי כמו שלא התאהבתי בבגד מימיי.

מדובר במעיל דו צדדי מבד צוללנים עבה השומר על צורתו. בצידו האחר צבעו תכלת שמיים פסטלי ומתוק והעיטור היחיד המצוי עליו הוא כפתורי הסולמית הצבעוניים המעטרים את הכיסים הגדולים שבצידיו. מצידו השני, המציץ מבין קפליו בעת הלבישה, הוא ורדרד-גרייג'-עמום מעוטר בהדפס גדול בגוונים של חום, אפרסק, ורוד וכחול עמומים ויפים ומקושט במיני ניצנוצאז' גדולים ויוקרתיים למראה שמפוזרים באופן מעורר חמדה על גבי ההדפס.

עכשיו, אני יודעת שכל אחד וטעמו הנה ושאר ירקות אבל המעיל הזה הותיר אותי פעורת פה ולב ורציתי אותו כמו שלא רציתי בגד מאודי. חברתי לא עזרה לי כשזעקה לכיווני -

אלוהים שרונה, את לובשת את עצמך בגרסת המעיל!

וזה בדיוק מה שזה, אני בגרסת המעיל. המעיל הזה יכול היה להופיע, לדעתי, בכל תצוגה אירופאית ולעבור בלי מצמוץ. הוא נראה כמו משהו שפשיוניסטה סופר עשירה וטובת טעם היתה לובשת לתצוגה של קלואה בשבוע האופנה בפריז. הוא נראה כילד האהבים האופנתי של אודרי הפבורן וליה סיידו. הוא נראה כמו הבגד הכי מחמיא שלבשתי בחיי והוא עולה 8000₪. לא, זו לא טעות דפוס. המעיל עולה שמונת אלפים שקלים חדשים, וזה מפאת היותו יחיד במינו, מלאכת יד, דו צדדי, מודפס במיוחד ומעוטר ידנית ניצנוצאז' אחרי ניצנוצאז'. תאמינו לי, שאם היו לי 8000₪ פנויים בחשבון הבנק שלי עכשיו גם הייתי קונה אותו, כי אני לא רואה הבדל בין רכישת המעיל הזה לרכישת תיק קטן של שאנל שעולה לפחות אותו הדבר. שתי הרכישות מהוות השקעה ארוכת טווח למלתחה, ואין ספק שהערך האמנותי של המעיל הזה גבוה משל פצו'פצ'יקון זניח של שאנל.

אני מבקשת להזכיר שהתמונות עושות עוול לבגד

בשלב זה, בעודי מייבבת ושוקלת למכור את דירתי, עצלניי וכל אשר לי כדי לקנות את המעיל המושלם, קראה לי חברתי לראות מעיל נהדר אחר שהסתתר לא רחוק משם. גררתי את רגליי תוך אנחות קורעות לב לראות מה היא רוצה מחיי וראיתי כי טוב.

את המעיל הסופר מגניב הזה עיצבה רחל רינגרט, בוגרת בצלאל, והוא עולה אלף ש"ח, שזה מחיר על הכיפאק בהתחשב בהדפס, כמות הבד, היצירה החד פעמית והזֶנֶב הכללי. שהמעיל נוח מאד במידה 50 ומבטיח חימום נאמן לצד כיף חיים. זה השלב שבו עליי להודות שלראשונה בחיי יש לי את כל המעילים שאישה צריכה and then some ולכן לא רכשתיו. אבל אני ממליצה לכן לרכוש גם לרכוש אותו. ניתן ליצור קשר עם רחל כדי לברר פרטים בקשר אליו ולבגדים הנאים האחרים שהיא מייצרת. חיבבתי מאד, למשל, את הג'קטינו הספורטיבי הזה.

האירוע היה קטן ומרבית המעצבים לא יוצרים במידה שמתאימה לי, למרבה הצער. היה אחד מסוים, אופיר איבגי, ממנו ביקשתי בכל לשון של בקשה להגדיל את טווח המידות שלו שכן בגדיו אורבניים משמחים ומעניינים בעייני. אני מקווה שהוא יעשה זאת, נחיה ונראה.

חוץ מזה, כדרכי בקודש, הקפדתי לצאת מהבית בבגדים כדי לא להיעצר בידי המשטרה (אלוהים יודע שיש להם מספיק על הראש בימים אלה).

אני לובשת

חולצה מגאפ

ג'ינס מאסוס (ישן)

צמודונים של מאיה בש (עם איור של זויה צ'רקסקי)

תיק יוטה ממחסה העצלנים בקוסטה ריקה 

נעלים של Date משופרא (שנה שעברה)

את התיק קיבלתי בתמורה על התרומה השנתית שלי למחסה העצלנים בקוסטה ריקה. הוא מיוצר בידי נשים מקומיות במפעל המעודד יצירה ופרנסה נשית, כך שהתרומה מעודדת שני עצלנים במכה אחת (לא שאני מכה עצלנים או ממליצה על כך, בשם האל).

את הצמודונים של מאיה בש קניתי בשנה שעברה וזו הפעם הראשונה שאני לובשת אותם. אחרי הכל, מתחיל להיות קריר פה.

וכך, נטולת מעילים חדשים אך מלאת סיפוק ממעצבים חדשים, פניתי לבלות את שארית השישי בחברה נעימה וארוחה טעימה, בדיוק כמו שצריך. אני אמשיך לעקוב אחרי עבודתן של רונה ורחל בציפיה לראות איך יראו הקולקציות המסחריות הבאות שלהם. אני בטוחה שהן יהיו מלבבות מחד ומרתקות מאידך. ללא ספק, יש תקווה לתעשיית האופנה המקומית.