אני קוראת את הבלוג של שרונה כבר המון זמן. הגעתי אליו דרך הדבר הקרוב ביותר שאי פעם חוויתי למסע לגילוי עצמי שעליו רציתי לספר ברשומה זו. זה כבוד אדיר עבורי לחצות את הקווים ולכתוב היכן ששנים אני רק קוראת, זה קצת כמו ב"כח וידאו" כשהילד נכנס לתוך המסך בכדי להילחם ברשע לצידה של עגבניה עצומה... על מה דיברתי? אה כן, תודה רבה, שרונה, על ההזדמנות, ואני מקווה מאוד שזה לא ישעמם אתכם.
אין ממש דרך טובה לתרגם Fat Acceptance לעברית.
קבלת השומן נשמע כמו משהו שלוקחים בשבילו מספר בדואר ו
השלמה עם השומנים שובר שיניים. לצורך הטקסט הקצר הזה נראה לי שניצמד לקיצור האנגלי המקובל FA.
תנועת ה-FA היא תנועה פוליטית-פמיניסיטת ששורשיה, בדומה לתנועה לזכויות האזרח, בשנות השישים העליזות. כידוע, זו היתה תקופה בה כל מיני סוגים של אפליות עלו לדיון ורבים יצאו למחות על מה שנראה היה הגיוני כל-כך רק כמה שנים קודם לכן. בשנות ה-70 וה-80 העניינים הלכו יותר לכיוון הפמיניסטי והרדיקלי ובחורות שמנות יצאו לרחובות לשרוף חזיות גדולות.
הסיפור שרציתי לספר כאן הוא פחות אקדמי ויותר אישי והוא מתחיל ב-2008. באותה שנה רחוקה ישבתי בבית, ניסיתי למצוא נושא לתזה והייתי אומללה. הייתי שמחה לכתוב כאן שמקור אומללותי היה משבר הסאב-פריים, אבל לצערי הסיבות היו גשמיות הרבה יותר. האמת היא שפשוט עליתי המון במשקל. כלומר, תמיד הייתי שמנה, מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי
הילדה השמנה, אבל דווקא במהלך התואר הראשון הצלחתי להוריד 20 קילו בעזרת דיאטה מאוזנת ונראיתי מצוין. והנה, כאשר הסתיימו שנות הכיף בדשא של הפקולטה למדעי הרוח, נראה היה שבבת-אחת העליתי חזרה את כל הקילוגרמים שהורדתי עד אז עם עודף של עוד עשרה קילו. אז ישבתי לי בבית אומללה ושמנמנה והטבעתי את יגוני בקריאה של חומרים שלא היו שימושיים בשום צורה לכתיבת התזה שלי. בוקר אחד נתקלתי בהארץ בכתבה קטנה עם הכותרת המסקרנת
מרד השמנות. הכתבה עסקה בויכוח סביב השמנתה של השפית הטלוויזיונת
נייג'לה לוסון.
מעבר לדיון עצמו (נשים עם חזה גדול מתפקדות לעיתים קרובות כ-TV FAT, כלומר כאלו שנראות שמנות בטלוויזיה, אבל בעולם האמיתי הן רזות למהדרין) נתנה הכותבת כמה לינקים לבלוגים מהפטוספרה (Fatosphere =Fat+Blogosphere), כלומר של כותבות בלוגים המשייכות את עצמן ל-FA. אני לא אדם ספיריטואלי ולא נוטה למיסטיקה, אבל עבורי היה מדובר בסוג של הארה. מאז השקעתי שעות אינסוף בקריאה אובססיבית של בלוגים של נשים שמנות וכך אני עושה עד היום.
דרך הבלוגים האלה גיליתי כמה אמיתות חשובות שהפכו לסוג של פילוסופיית חיים בשבילי. הבלוג המעמיק ביותר היה
Shapely Prose של האמריקאית קייט הרדינג, כותבת מוכשרת, אם כי קצת מאריכה בדברים, שהקדישה עצמה לפילוסופיית FA הארדקור. היום הוא אינו פעיל, אבל הוא עדיין משמש עבורי כתנ"ך של ה-FA ואני עדיין פונה אליו כשהמצב קשה.
אם שרדתם עד לכאן אתם בטח שואלים את עצמכם מה הם אותם עקרונות? ובכן הנה.
- להיות שמן זה לא מצב זמני (אני לא מדברת כאן על כל מי שהעלתה 10 קילו אחרי ההריון ותוריד אותם עד הקיץ). זה גם לא מחלה או נגע. אני נוטה לחשוב על זה כתכונה. כמו צבע שער, גובה או מידת נעליים. תגידו לי שיש לזה השלכות בריאותיות? אז אענה לכם שגם אנשים גבוהים סובלים מכאבי גב וג'ינג'ים צריכים להזהר מהשמש. זה המצב המולד שלי והוא מאפיין אותי כמו העיניים החומות שלי.
- כפועל יוצא מהסעיף הקודם, השמנה אינה משהו שיש להילחם בו. אני יודעת שקשה מאוד לקבל את זה, כי אנחנו מעבירים חיים שלמים באמונה שגם אם כיום איננו נלחמים בשומן שלנו, יבוא יום ובדרך כלשהי נפסיק להיות שמנים. אבל לצערי זה פשוט לא נכון ואין בחורה רזה שמחכה לצאת ממני. רובן המוחלט של הדיאטות מסתיימות בזה שתוך 5 שנים אנשים מעלים את המשקל שהם הורידו בתוספת משמעותית.
- מכיוון שאני לא אפסיק להיות שמנה אף פעם, ממש ממש חבל על כל אותם דברים שאני דוחה באופן מודע או תת מודע למועד שבו אפסיק להיות שמנה. קייט הרדינג מכנה זאת הפנטזיה של להיות רזים והיא כתבה על זה את אחד הפוסטים הנפלאים ביותר בבלוג שלה שצוטט לעייפה ברחבי הפטוספרה. היא מדברת בו על דרך חשיבה שמאפיינת המוני אנשים שנוטים לאמר, אני חייבת להוריד 20 קילו לפני החתונה, אני חייבת לרזות לפני שאלך לים, יהיה לי חבר כשאהיה רזה וכו'. בעצם זה די פשוט אם חושבים על זה: אל תדחו את מה שאתם יכולים לעשות היום לאיזשהו מחר וירטואלי שבו לכאורה תהיו רזים וכל-יכולים. המחר הזה כנראה לא יבוא ואתם תפסידו את כל הדברים הנפלאים שהייתם יכולים לעשות. אין שום סיבה לשבת על הספסל המטאפורי של החיים רק בגלל שאתם שמנים.
- להיות שמן לא מקביל ללהיות לא בריא. אפשר לשאוף לאכול בריא, אפשר לעשות ספורט, אפשר להירשם לחדר כושר, לעשות יוגה, להיות טבעונים וכו', רק שהמטרה היא לא לרזות כתוצאה מכל הדברים האלה, אלא פשוט להרגיש טוב. זה מוזר בהתחלה, אבל אז מתרגלים.
- אם קיבלתם את כל מה שאמרתי עד עכשיו, אפשר להפסיק את מערכת היחסים המתישה עם אוכל שאנחנו מנהלים כל חיינו. אוכל הוא לא מושחת או רע או טוב הוא פשוט טעים או לא טעים ממלא או לא ממלא. תאכלו כשאתם רעבים. תפסיקו כשאתם מלאים.
אם אתם רוצים לאמר משהו שסותר את אחד הסעיפים כאן אני לא יכולה להתווכח אתכם ויש ימים שבהם אני אפילו אחשוב בדיוק כמוכם. יש לי בעיות בריאות שקשורות ככל הנראה למשקל שלי. אני עדיין מרגישה אשמה לפעמים אחרי שאני אוכלת שוקולד ולעיתים אני אף מדמיינת איך זה מרגיש להיות מידה 40. חוץ מזה יש מלאנתלפים דברים שאני לא אוכל לעשות אלא אם כן ארד במשקל פעם, כמו לנסוע על סגווי, לצנוח ממטוס או אפילו לשבת בנוחות על הרבה סוגים של כסאות.
ואף על פי כן, מאז שגילית את דרך החשיבה של ה-FA החיים שלי טובים יותר. אני פוחדת פחות. התחתנתי, ילדתי ילד ואפילו סיימתי את אותה תזה ארורה. הייתי כלה שמנה, אקדמאית שמנה ואני אמא שמנה ואתם יודעים מה? זה בסדר בעיני, כי שחררתי את האחיזה בשאלת המשקל כשאלה המרכזית של חיי. יש דברים חשובים יותר לדאוג מהם, כמו איפה לעזעזל משיגים קצת בגדים במידות גדולות?
הכותבת משלימה עם משמניה
