יום חמישי, 5 בינואר 2012

יש דין ויש דהן

לפני כמה ימים דשדשתי במעלה רחוב שנקין, השם יקוב דמו, אל החנות של ליאת דהן. אתם אולי זוכרים את ליאת מהגרלת השמלה המעולה שערכנו לפני שנה. ובכן, ליאת פתחה לפני מספר חודשים חנות בה היא מוכרת את עיצוביה. הבא נהיה כנים, לא מיהרתי להגיע לשם כי אני יודעת שליאת מייצרת בגדים במידות קטנות מארבעים, אבל כשליאת הואילה בטובה להשאיל לי אביזרים לצילומים שערכתי השבוע, גיליתי שמדובר בחנות מקסימה של ממש, מעוצבת למשעי ושיש בה אוצר של אביזרים משלימים צבעוניים וחמודים במחירים שפויים.

אז נכון, אני וחברותיי שדומות לעוגיות איננו קהל היעד של החנות, אבל לא כל קוראי השבלוג הם עוגיות, יש גם מקלוני גבינה נחמדים, וחוץ מזה אביזרים מדברים לכולם. בנוסף, ליאת התפתחה כמעצבת בשנה האחרונה ורואים את זה היטב במבחר, בגזרות ובבדים בהם היא משתמשת. שנציץ? יאללה, נציץ.

ראשית, אני חייבת לציין שהחנות מאד משמחת. הבגדים והאביזרים עתירי צבעים, הקירות מצופים במפות ואייקונים של ניו יורק (שם היא למדה) ומעל הכל מתנוסס שנדליר צבעוני שנראה טוב מספיק לאכלו. נראה כאילו החנות נועדה לעטוף את ליאת עצמה, יפה ובלונדינית, כמו עטיפה של סוכריה.


המכנסונים והחצאית שבתמונה הבאה עשויים דנים. גזרת החצאית מקסימה בעייני, ואני מחכה לשמוע מליאת אם נשאר לה בד דנים צבעוני ממנו תוכל לתפור לי חצאית כזו במידה שלי. שני הפריטים עולים כ-450 ש"ח ונמכרים כעת ב-50% הנחה.

גם בגזרת השמלות הצבעוניות חוגגת. השבעתי את עצמי שלא לצלם שום בגד שאין במידה שלי (כלומר, לא לצלם בגדים בכלל) אבל השמלות האלה שברו אותי. אני מתה על השילוב של אדום וסגול!
מידי מספר חודשים ליאת נוסעת לניו יורק לקנות בדים. השמלה הסגולה, כמו כמה אחרות, נתפרה מבד של מארק ג'ייקובס. איי ליאת ליאת, אולי תעשי קולקציה מוגבלת במידות גדולות?
 
מחיר השמלה 945 ש"ח

ונעבור לאביזרים, שבשבילם הגעתי לחנות. ידעתי שמחכות לי נעלים של United Nude אבל הופתעתי לגלות שיש להם גם נעלים שטוחות. מסתבר שהקטלוג שלהם מלא בהן, אבל לא זכור לי שראיתי כאלה באלמביקה, שהם היבואנים של החברה בארץ. מצד שני, יתכן בהחלט שאני סנילית. נעלי העקב שלהם משגעות, אבל אני לא יכולה ללכת עם עקבים כאלה ולכן החלתי עליהן איסור נגיעה.


עכשיו, קוראי השבלוג כבר הבינו שאני אוהבת תכשיטים גדולים. ליאת מחזיקה מגוון תכשיטים בחנות, אבל הבולטים בהם הם אלה של גיא גיל. נכתב כבר על הדמיון ביניהם לבין אלה של ליאת גינזבורג, אז לא ארחיב בנושא, אבל יש לציין את הנקודה הבאה - הם עולים רבע. כלומר, התכשיט היקר ביותר שליאת מחזיקה בחנות (השרשרת בתמונה למטה) עולה 350 ש"ח והעגילים עולים 155 ש"ח, למרות שהם בגודל של פיצה.

יש גם מגוון מצומצם של תיקים וגם קלאצ'ים צבעוניים ופלסטיים של מלינקה, שאליהם פחות התחברתי. שני התיקים בתמונה הבאה, לעומת זאת, מצאו חן בעייני. האדום גדול ורך ולשחור יש את הסוגר המגניב שדומה לחותמת מלוכה אירופאית. שניהם עולים 550 ש"ח.


לסיכום - ציפיתי להתעצבן מטווח מידות קטנטן ויצאתי מפרגנת. אמנם החנות לא מדברת אליי, אבל קשה להתעלם מכמה שהיא יפה ואין ספק שרזות ממני ימצאו בה שמלות שישמחו את לבבן. ואם ליאת תחליט יום אחד לעצב קולקציה למידות גדולות, מה טוב!

החנות נמצאת ברחוב שינקין 55 בתל אביב. כל הבגדים בחנות נמכרים ב-20% בימים הקרובים ויש מדף קבוע של חצי מחיר (בו מצאתי את החצאית והמכנסונים מדנים).


מדד השרונה -

יום רביעי, 4 בינואר 2012

מה טובו הנחותיך, יעקובה


צרפתי קישור לדף הטבות לסרגל העילי. בדף תמצאו הצעות ייחודיות לקוראי הבלוג (הנחות ומבצעים) שהם תוצר של שיתופי פעולה ביני לבין מותגים שאני אוהבת. הדף יתעדכן לעתים קרובות, אז אתם מוזמנים לפקוד אותו מדי פעם ולראות מה חדש. שימו לב שהרבה פעמים (עכשיו, למשל) יופיעו בו הצעות מוגבלות בזמן.

חשוב להדגיש שאני לא מפרסמת תכנים שיווקים הנוגעים למותגים ומוצרים שאני לא אוהבת או משתמשת בהם, כך שאתם יכולים לסמוך עליי שלא תמצאו בדף הזה מבצעים על שקי שינה לתינוקות, שמעטס כלליים וחשיש. השיטה היא כזו - אהבתי, שיווקתי, לא אהבתי, נפרד כידידים (חשוב מאד, כשעובדים עם תינוקות סוחרי חשיש).

  צילום אילוסטרציה.

יום שבת, 31 בדצמבר 2011

תשוויץ סוף השנה

שולם עליכם מלאכי השולם. לפני שהשנה נגמרת, עליי לחלוק כמה רכישות מוצלחות מהימים האחרונים כדי לפנות מקום לרכישות חדשות בשנת 2012, בה כידוע ילך העולם קיביניקפיץ וכולנו נמות עצובים אך אופנתיים, אם יש לי יד בדבר.

ראשית, קניה מאתמול שעושה אותי מאושרת דלוקס - נעלים של מיו מיו (אאאההההה!!! המיו מיו הראשונות שלי!) מחנות יד שניה. לא הצלחתי לגלות מאיזו שנה הן, בגוגל אין כמעט מידע (מצאתי רק תמונה של זוג דומה בחום) והמוכרת בחנות אמרה שלפי העיצוב הן יכולות להיות משנה שעברה בדיוק כמו מלפני חמש עשרה שנים. הן עלו לי 350 ש"ח והן במצב מצוין, למעט שפשוף קל בתחתית הסוליה. היה שם עוד זוג מדהים של מיו מיו - חדש כמעט לחלוטין עם הקופסה, בצבע ניוד ועקב דק וגבוה. ויתרתי עליו כי היה ברור לי שלא אוכל לנעול אותן עם העקב הזה, ואלה לעומתן מתהדרות ב-Kitten Heel  קטן ונחמד. אקיצר, חלום קטן שהתגשם. הזוג הבא יהיה חדש, הו כן. 


את הצמיד הזה מצאתי באותה החנות ושילמתי עליו 25 ש"ח. חמוד ומנצנץ הוא ויש עליו דודה שנראית לי מאד ביקורתית. החנות, הנקראת אדריאן וממוקמת במרכז המסחרי של כפר שמריהו, נחשבת מאד בקרב חובבות היד השניה וכשביקרתי בה בצהרי שישי היתה מוצפת קונות שהיו מוכנות לשחוט אחת את השניה כדי לתפוס מציאה מוצלחת. היא דורשת חיטוטים וסבלנות רבה, כי האוצרות מעורבים בשמעטס אבל שמעתי שקונים מגיעים אליה במיוחד מערים רחוקות.


התחדשות קטנה וחמודה היא העגילים האלה מהסייל של אסוס. פרחי בד בגווני ורוד וסגול מעוטרים בקריסטלון קטן נוצץ. אמנם קור כלבתולים בחוץ, אבל עדיין אפשר לדמיין שאביב בפתח.


את הצעיף הבא קיבלתי בהשקה של החנות החדשה של ברכה בראון בכיכר מסריק. הייתי שם דקה וחצי בדיוק מאחר ומיד עם הגעתי הבנתי שהמידה הכי גדולה בחנות לא תעלה לי על קצה הזרת ולמרות זאת, קיבלתי את הצעיף הזה במתנה. האמת שהוא נעים, שימושי ומאד טרנדי עם כל הגולגולות האלה.


אחרונות וחביבות הן הסניקרז האלה של מליסה שקניתי בסטורי בשנקין, בדרך לתחנה עליה אכתוב פה בקרוב מאד. כשראיתי אותן הנחתי שיהיו מאד לא נוחות אבל מדדתי בגלל שהיו במבצע והצבע הלילכי העדין מצא חן בעייני. להפעתי, גיליתי שהן נוחות להפליא. הסוליה שלהן מרופדת והגומי ממש לא מעיק. יש להן ריח של אציטון ומסטיק בזוקה, שמתברר שהוא סימן ההיכר של נעלי מליסה. יתכן שאאלץ לעשות מעשה איימי מנשים קטנות ולצבוט את אפי באטב כביסה בכל פעם שאנעל אותן, אבל זה מחיר קטן לשלם תמורת חמידות שכזו.


זהו. 2012 תצוץ בפתחנו בעוד שעות מעטות ולראשונה זה שנים, אני לא מברכת "ברוך שפטרנו" על השנה שחלפה, וזה חתיכת הישג. שנה אזרחית טובה לכולם ותהיו ילדים טובים!

יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

כשהשמש שוקעת אנשים קטנים מטילים צל ענק

הימים האחרונים נדמים לי כניסיוי שלא נגמר בפסיכולוגיה חברתית.

זה התחיל בנסיון מעורר רחמים של בעל חברת יחסי ציבור מסוימת, אליו פניתי כדי שיסייע לי לתקן עוול שנעשה לי בידי אחת מעובדותיו, להסביר לי באמצעות מייל ארוך כמו הגלות למה אני גוש קטן ורוטט של חרא שלא ראוי לדבר מלבד גיחוך ליד מכונת הקפה במשרדיהם המפוארים והמשיך לזירה הלאומית בה מגזר מסוים של חרדים קיצוניים מנסה לעשות לציבור החילוני בדיוק את אותו הדבר, מינוס מכונת הקפה.

ימים רבים ביליתי בנסיון נואש להבין מה מקור הבואשה האנושית הזו, שמעיבה על מצב הרוח של האומה כמו נחיל ארבה שחוסם את אור השמש, ובעזרת חבריי החכמים חושבתני שהצלחתי לפענח סוף סוף את הגורם, או צמד הגורמים, שמביא בני אדם מסוימים להשתלח ברעיהם כאילו היו שק החבטות הפרטי שלהם, שלא לומר חמורו של המשיח הפרטי שלהם.

מרבית האנשים מפחדים ממי שהם לא יכולים להבין. הרבה אחרים (לא כולם ואפילו לא מרביתם, תודה לאל) מתעבים את מי שמצליח יותר מהם. במקרה של היחצן - הוא זעם על כך שאני מכתיבה תנאים להתקשרות איתי, מאחר ותפקידי היחיד עליי אדמות הוא לשרת את צרכיו (כלומר, לשלב ידיעות שהם מכתיבים לי ולפאר כל אחד מלקוחותיו מתוך אסירות תודה על המתנות שהם מרעיפים עליי). הוא ניסה להשפיל אותי בשלל אופנים, מהשוואת בלוגרים (אפסים חובבניים ונצלנים) לעיתונאים (מקצוענים, אמינים והדדיים) ועד לעקיצות על כך ששני הורי מתים. הוא פשוט לא יכול להתמודד עם העובדה שאני לא מרכינה את הראש בפניו כמו סמוראי בפני השוגון שלו. רבים רואים בסמוראי לוחם ללא חת, אבל הוא מחויב לציות אבסולוטי לשוגון וכאשר השוגון מת, קוד הכבוד שלו קובע שעליו לבצע התאבדות טקסית. העובדה שיש לו שלל טכניקות ונשקים בארסנל לא ממש משנה, כי אין לו דיעה משלו, שכן הוא מגויס. זו תדמית הבלוגר בעייני כמה ממשרדי יחסי הציבור המקומיים.

במקרה של החרדים הקיצונים, חישבו לרגע על התדמית של מדינת ישראל בתקשורת הזרה - אגרסיבית וששה לקרב מחד, ומתקדמת להפליא מאידך. תל אביב נחשבת לעיר בילויים מהליברליות בעולם המערבי, תעשיות ההייטק והביומד הישראליות שולטות במשק הבינלאומי - אנחנו סיפור הצלחה כביר וזה כך מפני שאנחנו ליברלים, דמוקרטים מלידה, צעירים ובועטים. ואם אתה חלק מציבור שחי לפי כללים שהוכתבו בעידן קדום ואנטי-ליברלי במובהק, זה מפחיד לחיות בקרב מנהיגים ליברלים עולמיים. מאד מפחיד אפילו.

אנשים ומדינות מתקדמים רוחנית (או, אם תעדיפו, רגשית או אינטלקטואלית) יתמודדו עם הפחדים והתיעוב הללו בדרך של הדברות. פחדנים וחלשים יבחרו בדרך של מלחמה. הציבור החרדי הקיצוני במדינת ישראל הכריז על מלחמה כנגד הציבור החילוני-הליברלי. החרדי שהתנפל על חיילת באוטובוס ירושלמי היום בבוקר, ירק לא רק עליה אלא גם על מדי צהל שלבשה. אל תטעו לשניה לחשוב שהם שונאים נשים בלבד. הם שונאים את כולנו - אנחנו שיושבים בבתי קפה וצוחקים ומדברים על כלום, אנחנו שבוחרים לאן ללכת כשאנחנו מתעוררים בבוקר, אנחנו שמהווים אור לגויים במקומם, למרות כל החסרונות שלנו.

הם הכריזו מלחמה על מדינת ישראל וכל עוד מפכ"ל המשטרה יוצא בהכרזות על כך שפעילות תג מחיר (כלומר, טרור יהודי) והדרת נשים (כלומר, טרור יהודי) הן בעיות חברתיות ולא ענין לטיפול המשטרה, הבעיה לא תפטר. היהודים הקיצונים התרגלו במשך השנים לכך שהם יכולים לומר ולעשות כל שעולה על דעתם, כולל פעילויות פליליות וטרור, מבלי לשלם כל מחיר על כך. הם לא נעצרים, לא נשפטים ולא נכלאים מאחר והם אחינו, יהודים כמונו וזה לא יעלה על הדעת. לא קיימת כל הדדיות בקשרים בין הציבור החילוני לציבור החרדי הקיצוני בישראל. מערכת היחסים בינינו היא זו - אנחנו מספקים את לחמם, הם יורקים עלינו ואנחנו אומרים שיורד גשם. למרבה הגיחוך, זו בדיוק אותה מערכת יחסים שמנהלים הבלוגרים הישראלים עם רבות מחברות יחסי הציבור.

אז עד מתי נמשיך ללכת בדרך הזו? יותר ויותר בלוגים שפעם אהבתי לקרוא הופכים ללוח מודעות של יחצנים. פחות ופחות ערים בישראל ראויות לכך שאגור ואשלם בהן מיסים. המדינה הזו הופכת למאוסה בעייני, והבעיה היא בחוקי המשחק שהוגדרו במשך שנים של העלמת עין ואותן שתי מגיפות חברתיות מבחילות שמפילות פה חללים על ימין ועל שמאל מאז קום המדינה ועד ימינו - מחלת ה"לא נעים לי" שבגללה מרבית אזרחי המדינה מעדיפים להחליק ולהעלים פגמים מאשר להציף ולדון בהם כדי לפתרם, ומחלת הקורבנוּת שבעטייה אנחנו לא רק מתכדררים כקיפוד ומחפשים כל הזמן מי בא להתקיפנו ונלחמים בשינוי עד טיפת דמנו האחרונה, אלא גם רואים בכל האחרים קורבנות, דבר שמכתיב את התייחסותנו לעולם בכלל ולעימותים בפרט.

ההבדל המשמעותי ביותר בין פנאטים דתיים (מכל סוג וכל דת) לבין חילונים ליברלים הוא שלהם יש Conviction, אמונה בוערת בצדקת דרכם. כדאי מאד שהציבור החילוני בארץ יפתח Conviction משלו ומהר, אחרת נמצא את עצמנו עומדים מול ענק שיצא משליטה. כל עוד אנחנו ממשיכים לעמוד המומים מול המלחמה שהם הכריזו עלינו, ליילל כקורבנות ולנאום על עוולות, לא ישתנה דבר. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לעמוד זקופים, לסרב לשחק את המשחק, להפעיל את הכלים שיש לנו (משטרה, צבא, מערכת המשפט) ולהמשיך להנות מאורח חיינו ולשיר כל הדרך אל הבנק. ועלינו לדרוש מהממשלה שתדאג ליישם את המדיניות הזו במקום למסמס אותנו בדמגוגיה (אני ממליצה בחום לקרוא את הערך הזה בויקיפדיה, כדי להבין כמה מהשיטות בהן משתמשים נואמים ומפרסמים כדי לעבוד עלינו).

תבינו, להאמין בדרכך ובזכותך לחלקת אדמה על הכדור הזה אינה רק זכות, זוהי חובה. חובה אזרחית, אם תרצו. אם את אישה שמנה שעומדת מול משפחתה, אם את בלוגרית עצמאית שעומדת מול מנכ"ל חברה שמנסה לעשות ממך צחוק ואם את חיילת שקוראים לה "פרוצה" באוטובוס, הפתרון זהה - אמונה בעצמך, אמונה בדרכך, אמונה בקולך הייחודי וביטוי הקול הייחודי הזה ויהי מה. הנה לכם דבר ששווה לחיות עבורו.

בצילום - הלנה, התופרת המופלאה, מרוצה מעצמה ובצדק.

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

הפקת האופנה הראשונה שלי

ביום שישי, אחרי שבועיים של הכנות, צולמה הפקת האופנה הראשונה שליהקתי, השתתפתי בהפקתה ועשיתי לה סטיילינג. זה כל כך מרגש!

ההפקה תשמש כ-Lookbook לאתר של אופנת פיפה, שמייבאים מדנמרק בגדים לנשים במידות 42-56. הרעיון מאחורי ההפקה היה לצלם נשים אמיתיות ולא דוגמניות, תוך דגש על ג'ינס באמונה שלכל אישה מגיע ללבוש ג'ינס וטישירט, לא משנה איזו מידה היא לובשת.

הדוגמניות היו:
רחלי זוסימן - הייטקיסטית, אמא לשני ילדים מקסימים וכותבת הבלוג פשוט מבשלת
אסנת איטה סקובלינקי - אשת אשכולות (משוררת, עיתונאית, צלמת ועוד)
קארין בוש - יפהפיה מהממת שהיתה גם המאפרת בהפקה
אודליה ממן - הייטקיסטית, בלוגרית ומנהלת פורום אופנה מלאה בתפוז
אנוכי - הייטקיסטית, בובנאית ושבלוגרית

את האביזרים הבאנו מחנות מקומית ומהארונות שלי ושל הדוגמניות. את השיער שלנו סידר אסי דוידוב והצלם היה אביטל אפשטיין, בעלה ושותפה של מיכל הראל, בעלת החנות.
  
בהתחלה בדקנו את כל התלבושות שתכננו על הדוגמניות, שינינו מה שלא התאים והתאמנו אביזרים ונעלים.



אחר כך עברה כל דוגמנית בתחנות השיער


והאיפור.


ואז התחלנו לצלם.

 


תוך כדי צילום מיכל ואני החלקנו, יישרנו ותיקנו את הדורש תיקון ועשינו לדוגמניות קולות של עכבר מאחורי המצלמה בעת הצורך.
  

תשע שעות מאוחר יותר הלכו כל הדוגמניות לדרכן עם חוויה מרגשת ובגדים חדשים בארסנל.

כמו שאתם רואים, אני נרגשת מכדי לכתוב. את התמונות שצילמנו תוכלו לראות בקרוב. בינתים, הנה טעימה קטנה.

יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

תעודת חוסר אחריות

אתמול בצהרים קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה ומשמחת - חברתי ח' המתגוררת בארה"ב הגיעה לביקור מולדת וביקשה שנצא, כמנהגינו משכבר הימים, לקנות לה בגדים. מאחר ואני חברה נאמנה (שלא לומר, דגולה) הסכמתי מיד וקבענו להפגש אחרי העבודה ולבדוק מה חדש בחנויות המעצבים במתחם התחנה החביב עלינו. המטרה הפעם היתה לעדכן את מלתחת העבודה שלה בבגדים שיחזקו את התדמית שלה כמקצוענית רצינית בתחומה (יועצת בתחום ההייטק שנוסעת הרבה לאתרי לקוח) מחד וישקפו את האופי הייחודי שלה מאידך. חמושות במטרה זו יצאנו, אני מתאימה לה בגדים שהיא לאו דוקא היתה בוחרת לעצמה והיא מודדת ולעתים קמה על יוצרתה המהוללת וגו' ובוחרת לה פריטים שמצאו חן בעיניה.

פצחנו בביקור אצל נעמה בצלאל, שחשבתי שאצלה נוכל למצוא בגדים שידגישו את המותן הדקה שלה מחד ויהיו מחויטים עם טוויסט מאידך. היא מדדה כמה שמלות ומכנסונים, ולבסוף קנתה שמלת קיץ שבחרה לה (אני לא אוהבת את הבד, אבל גזרת השמלה מושלמת עבורה והיא נראית בה כמו נימפה ארוכת מותן), ושתי חולצות יפות. בתמונה הזו, היא לובשת חליפה ירקרקה-תכולה שהרכבתי עבורה. לצערנו, החצאית לא נחה יפה על הירכים שלה והחולצה היתה מידה 36 במקום 38, ובכל זאת לא חשבתי לשלוף את הסלולרי לפני כן (אם הייתי יודעת שנפגש, הייתי מביאה את המצלמה).
בזמן ששילמה, פינקה אותי במתנה חמודה - סיכת דש בצורת כלב פרוותי רך עם פפיון קטן. היא כל כך התאימה לקרדיגן הוורוד שלי, שענדתי אותה מיד. הענקתי לו את השם גוסטב על שם כלב גיבור עליו שמעתי השבוע, ששרד ארבעה לילות שלמים לבד בהרי ירושלים אחרי שהופרד מבעליו בידי לא פחות ולא יותר- חזיר בר.

אחר כך הסתכלנו קצת על נעלים ותיקים בכל מיני חנויות ולבסוף נכנסנו לרזילי, שם הגשתי לה בגדים למדידה בקצב שעשה לה סחרחורת ולמוכרות שמחה בלב.

ראשית, היא מדדה את השמלה הסקסית להדהים הזאת של מירית ווינשטוק. קטיפה כחולה עם סרטי סאטן שחורים ומחשוף גב עמוק כל כך שלא הורשיתי לצלמו. צירפתי לשמלה שרשרת מוזהבת של דריוס, חביבי.
זהו הקטע שבו אני מתחילה לפשל, כי שכחתי לרשום את שמות המעצבים ולכן איני יכולה לתת את הקרדיט הראוי. השמלה הזו, בכל מקרה, היתה פשוט מושלמת. היא יכולה ללבוש אותה ביום מתחת לג'קט או קרדיגן שחורים ובערב לצרף לה נעלי עקב סקסיות, עגילים וליפסטיק אדום ולהראות פצצה סקסית. 
הנה עוד דוגמה לכך שנשים ארוכות מותן וקטנות חזה נראות נפלא בחולצות ושמלות סגורות עד הצוואר. מה שהיה הופך אותי לנפולת חזה ענקי, עושה אותה סקסית להפליא. השרשרת היא אותה שרשרת של דריוס שראינו קודם.
בנוסף לכל זה, מדדנו (אוקיי, היא מדדה ואני ישבתי על כורסה וחילקתי הוראות) שפע חולצות ומכנסים ואת חגורת התכשיט המרהיבה הזו של רובי סטאר, שהיא One Piece שעוצב במיוחד לשבוע האופנה.

התמונה באמת לא עושה לה צדק. החגורה מתכתית מוזהבת בעיטור ארבע אבנים שחורות מקדימה ורצועת עור שחורה מאחור שסוגרת אותה כמו מחוך. יצירת מופת קטנה, שהיא תכשיט אמיתי.
לבסוף החליטה ח' לקנות את שתי השמלות שלמעלה (האפורה והשחורה עם עיטור התחרה האדומה) ועוד ג'קט חתיכי עם סגירה אסימטרית. היא התלבטה אם לקנות את השמלה הכחולה, שהיתה מחמיאה להפליא ולא פרקטית להדהים אבל אני התעקשתי שבין השמלה לחגורה הייחודית והמהממת היא חייבת לבחור בחגורה וכך היה, לשמחתי.
בינתים, בעוד היא מודדת, אני בדקתי אם יש עגילים ארוכים יפים ומצאתי שני זוגות משגעים של דריוס שמשלבים קריסטל מרובע נוצץ עם שרשראות מתכת מחומצנות ארוכות. לצערי שניהם היו כבדים מדי עבורי והותירו סימני מתיחה של ממש בתנוך האוזן, מה שהפך אותם לתכשיטה נון גרטה. בשלב זה שלפה המוכרת את הענק הבא של רובי סטאר, גם הוא One Piece שעוצב לשבוע האופנה. הוא עשוי מחתיכות של שעונים ישנים ונראה כאילו עוצב במיוחד עבורי, מאחר וישב עליי בטבעיות גמורה ובדיוק במקום הנכון.
אז נכון, לא באנו בשבילי, אבל זה לא עצר אותי מלקנות את הענק היפה (ח' אשמה, היא עודדה אותי!). כששילמנו, ציינה המוכרת שהיא מיד תכין לי תעודת אחריות לשרשרת. "את ודאי מתכוונת לתעודת חוסר אחריות" אמרתי לה, חושבת על המחיר. שמחות ומסופקות נשאנו את שקיותינו לויקי כריסטינה, שם לגמנו סנגיירה חמה, הלעטנו עצמנו במטעמים ופיטפטנו עד שבאו תלמידינו ואמרו גבירותנו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

יום שבת, 17 בדצמבר 2011

חדש חדיש ומחודש

השבוע אילצתי את עצמי ללכת לצבוע את השיער סוף סוף, אחרי שגידלתי שורשים באורך שני ס"מ ושיער השיבה שלי בצבץ במלוא הדרו. חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה לתקן את התספורת הקודמת מלפני חודשיים, שהתבררה כלא מוצלחת ככל שהשיער גדל. הקווצות הקצרות מקדימה נגזרו בזוית לא מחמיאה ועמדו כמו קסדה קטנה בעוד שהחלקים הארוכים של השיער נתלו חסרי חיים ומפוצלי קצוות (מוזר למדי, בהתחשב בזמן הקצר שעבר מאז התספורת). בזמן שחיכיתי לתורי מצאתי את עצמי אומרת לספר שמה שאני באמת רוצה זה מוהוק, ומהון להון החלטנו שהולכים על גאלח סמלי מאחורי האוזניים, כזה שלא רואים כשהשיער פזור. למעשה, החבר'ה בעבודה לא שמו לב אליו עד שהתקרבתי אליהם והצבעתי עליו. יתכן שזה בגלל הפן החלק, ויתכן שזה בגלל שהם גברים שלא יודעים מהחיים שלהם. בכל מקרה, הנה כמה תמונות.


וביום המחרת -

משקפי שמש של מארק ג'ייקובס

התמונה הימנית מזכירה לי שהחלטתי שאני לא מסדרת גבות יותר. אחרי שראיתי את עצמי בטלויזיה הבנתי שהסבל שתלישת גבות גורמת לי לא שווה את התוצאה, ואני מעדיפה לתת להן לגדול פרא ולא לגמור כמו אמא שלי והאחיות Pixiewoo, שתלשו לעצמן את הגבות עד שנאלצו לצייר לעצמן חדשות כל יום. העולם יכול להתמודד עם הגבות שלי, אחרי הכל הוא התמודד עם היטלר וסדאם ומיצי גיינור.
עליי לציין שאני לא מרוצה מצבע השיער. אני אוהבת את השיער שלי ג'ינג'י כתום, וזה נוטה יותר לכיוון אדום כהה של שמנות. במספרה אמרו לי שאני יכולה לבוא לתקן את הצבע אם אני לא אתרגל אליו, ונראה לי שאני אקבע מחר תור לעשות את זה.
חוץ מזה, ניצלתי את הנסיעה לכיכר המדינה לבדוק מה חדש בחנות של בראצ'ליני וגיליתי שיש סייל של 30% הנחה על קולקצית החורף, אז קניתי לי תיק חדש שעונה על כל הצרכים - שחור, שרונאי ובעל רצועת כתף (התיק הקודם שקניתי מהם הוא תיק יד, וזה מעיק במידה מדהימה ממש. כל מי שהלכה לסופר עם תיק יד כבד יודעת בדיוק למה אני מתכוונת). הוא ענק, הוא חמוד, יש רק שניים כמותו בארץ, והוא מצהיר על אהבה ללונדון, אחת הערים האהובות עליי. יאיי.


לכבוד התיק והתספורת החדשים, הלכתי על שני Big No Noאים ושילבתי כחול ושחור (מענין שקניתי עגילים של דריוס בשילוב אבנים בצבעים האלה ממש לא מזמן) בתלבושת בסגנון שנות השמונים, הו האימה!
טוניקה - של אמא
קומבניזון בסיומת תחרה - פיפה
טייץ - Next (לונדון)
נעלים - Primark (לונדון)
עגילים - דריוס מרזילי

הטשטושים שאתם רואים בצילום נובעים מזה שלא ניקיתי את המראה לפני הצילום. אם אני לא אקנה בטריה חדשה לשלט הרחוק של המצלמה מהר אני אאלץ להמשיך לצלם מהראי, מה שאומר שאאלץ לנקות אותו וזה לא בא בחשבון כי זה מעייף (צריך ללכת עד המטבח להביא מטלית ולשפשף את המראה וזה אומר להתנתק מהספה לחמש דקות לפחות). לפעמים נראה לי שיהיה יותר מהיר לקנות שלט חדש מאיביי וזהו מאשר למצוא חנות שיש בה את הבטריה המתאימה לשלט שיש לי. נו שוין. שבוע טוב לכולם. אני אראה לכם את השיער אחרי שיתקנו את הצבע.

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

אני לובשת בגדים

בוקר צח בוקר לח! ביומיים האחרונים אני פותחת את הבוקר עם חתיכה נחמדה של הרינג, סלט אבוקדו (קנוי, האבוקדו שקניתי עדין קשה), עגבניות וכוס קפה וחבר'ה, אני כל כך מרוצה. טעים לי ונעים לי ואני מתפקדת על הכיפכיפאק עד ארוחת הצהרים. קיבלתי כל כך הרבה הצעות מצוינות מכם ומחבריי לפייסבוק שהמקרר שלי מלא באפשרויות נחמדות ובריאות לארוחת הבוקר. אז תודה מקרב לב לכל המגיבים, ואם יש לכם עוד רעיון מענין, אשמח לשמוע.

אחרי הרשומה הצינית של אתמול, החלטתי להיות סולידית וחביבה ולחלוק כמה תלבושות שהצטברו על שולחני. הכל רגוע יחסית, כי בשבועיים האחרונים אני רדופת וירוסים שונים ומשונים וזה גורם לי להתלבש כמו תיכוניסטית, עם ג'ינסים ונעלים נוחות ומינימום איפור והתעסקות.

תלבושת להשקת ג'ינסים של משמין לי - בסגנון שמנובלרינה
חולצה - רזילי
חצאית - H&M
חגורה - הגיעה עם מכנסים שקניתי במרקס אנד ספנסר (לונדון)
עליונית - פרופר
שרשרת - Anthropologie (לונדון)
נעלים - נייקי (ישנות)

תלבושת מהשקת קו האקססוריז החורפי של קום איל פו
ג'ינס - מרקס אנד ספנסר (לונדון)
נעלים - Office (לונדון, משנה שעברה)
עגילים - Les Neriedes (קניתי במבצע באסוס)

מעיל סבתא ממוחזר של גדי ענבל מקולקציית החורף של קום איל פו (2090 ₪)

תלבושת לעבודה לאנשים חולים ועייפים
חולצה וג'קט - פיפה
ג'ינס - מרקס אנד ספנסר (שנה שעברה)
מוקסינים - To Go (עלו פחות משבעים ש"ח ונוחים להפליא)
עגילים - Etsy
הגרביים המוזרים בעולם - קום איל פו (אבל מאד נוחים ונעימים)

 תלבושת לעבודה לאנשים שמרגישים קצת יותר טוב
חולצה - פיפה
קומבניזון - גאפ (רך רך רך!)
ג'ינס - אותו אחד ממרקס אנד ספנסר
מוקסינים - אותם אלה מ-To Go
שרשראות - ה. שטרן ו-Les Neriedes N2

כל מי שרואה את שרשרת הזאב מכיפה אדומה מתעלף, אפילו המנכ"ל בעבודה שם לב אליה וזה שיא כל השיאים. אני אומרת לכם, ה-Les Neriedes האלה פשוט גאונים. ואם כבר מדברים על מנכ"לים ועבודות, כדאי שאזיז את ישבניי לכיוון בו נמצאים שניהם. יום טוב והרינגי לכולם!