השבלוג בדיאטה

אויה הגזרה שנפלה עליי! דיבוק הצינון השתלט על גופי המוחלש!!! כבר ארבעה ימים שאני שורצת על ספתי בפיג'מה ומחסלת חבילה אחר חבילה של קלינקס אלוורה. המרק כבר יוצא לי מכל החורים ואני מטפסת על הקירות מתסכול על זמן מבוזבז ושעמום ושד משחת מענני. ומילא אני, אבל מסכן השבלוג. מבלי דעת הוא חטף דיאטה לפנים בשבועות האחרונים. לא דיאטה תזונתית כמובן אלא תוכנית, כי שבלוג אוכל מילים ולא מאפים.

כל התמונות מהאינסטשבלוג

כפי שכבר הזכרנו בעבר, מאחר ואני עובדת כפרילנס לעת עתה אני עובדת רב הזמן מהבית עטויה בטרנינגים, מיזעים בעיטור קוף ושאר בגדי תיכוניסטים פריקים משנות התשעים, ונעולה במיטב החמועלים. שמתי לב גם שלא הוצאתי מתחת למיטה את תיקי החורף הגדולים שלי השנה, שזה די מוזר. מדובר בשני תיקי כתף שאני מאחסנת בקיץ בגלל צבעם (אחד שחור ואחד סגול כהה). השנה לא השתמשתי בשניהם אפילו פעם אחת, כי אני נושאת תמיד אחד מהשניים - תיק קטן שיש בו מקום לארנק וסלולרי או את ילקוט המחשב הענק שלי.

בשבועות האחרונים אני מתהדרת גם בדלקת עקשנית בגידי כף הרגל שמונעת ממני להתעמל. האורתופד אסר על כל סוג של פעילות גופנית עד שהעסק יסתדר, רק שהעסק לא מראה שום ענין בלהסתדר. הספורט היחיד שמותר לי לעשות הוא בבריכה, אבל אסור לי להכנס לבריכה בשבועות הקרובים מסיבה אחרת (ראו למטה) ולכן אני משמינה שאין דברים כאלה. כולם אומרים לי שאני נראית נפלא ורזיתי אבל אני מאמינה, על סמך ניסיון העבר, שהם שמים לב שמשהו השתנה (כלומר, לזה שהשמנתי קצת) ולא יודעים למה לייחס את זה ולכן חושבים שרזיתי קצת. נו, שתהיו בריאים.

בנוסף, נחשפתי בזמן האחרון למנת יתר של שלי גרוס וזה, בשילוב עם יום הולדתי הארבעים הממשמש ובא (יום שני הבא, לראשונה בארבע שנים, בבתי הקולנוע הקרובים לביתכם) הביא להחלטה מחד והתלבטות שלא נגמרת מאידך:

החלטה - מהיום הסימן המסחרי שלי הוא סניקרז. די להכות מסביב לשיח (למרות שזו הפעילות הגופנית העיקרית שלי בימים אלה) ולחפש נעלים נוחות אך גם ייצוגיות. סניקרז מהממות הן נעלים ייצוגיות לכל דבר והשילוב של סניקרז ובגדים מחויטים הוא נפלא בעייני. כך שמעכשיו, אני מפסיקה להעמיד פנים ומתחילה לחגוג על סניקרז בלי בושה. כי כשאת בת ארבעים את יכולה לעשות מה בפאקין ראש של בא לך.

התלבטות - לצבוע או להשאיר את שיער השיבה? שלי החליטה לפני זמן מה להשאיר ולהתגאות בו, ואני אוהבת את זה ברמה הרעיונית. אבל כל מאמציי הפמיניסטיים והמעצימי-עצמי האחרים לא עוזרים לי עם התחושה שאני נראית מוזנחת כששיער השיבה שלי גלוי. מה גם שיש לי גוונים על חלק מהשיער ושיבה במקומות אחרים וזה מעצים בעייני את תחושת ההזנחה. אני פשוט לא מצליחה להחליט. מחד, בגיל ארבעים אני אמורה להיות מסוגלת לשאת בגאווה את השיבה שלי אך מאידך, זה גורם לי להרגיש מבוגרת יותר. אני רוצה להסתפר בשבוע הבא ופשוט לא מצליחה להחליט אם להיכנע שוב למעגל האינסופי של צביעה ושורשים וצביעה ושורשים או פשוט להרים ידיים ולחבק אותו.

מה אתם חושבים?

טוב, זה כל מה שלא היה לי לספר לכם בשלב זה. טרומולדת זה לא דבר קל ובטח ובטח לא כשאת סוגרת ארבעה עשורים.

מה שכן, אני חיבת לומר לכם (ובעיקר לכן) שאני האישה הבוגרת הטובה ביותר שהייתי מימיי. אני חושבת שכשהייתי קטנה הייתי יותר שרונה מהיום, ויש עוד על מה לעבוד, אבל בחיי הבוגרים (מגיל עשרים ומעלה, אפשר לומר) אני מרגישה עכשיו הכי נאמנה לעצמי והכי חזקה שהייתי מעולם. ולשם כך נתתי לעצמי את המתנה הבאה ליום ההולדת הארבעים שלי, כדי שאזכור תמיד שאני שורדת למרחקים ארוכים, שיודעת לצלול עמוק אך גם לשמור על שמחת החיים שלי. סה"כ לא רע לאישה בת ארבעים, הייתי אומרת.

מעניין הוא המחמיא החדש - אני מתכתבת עם המלבישה

אמת המקובלת על כולם היא שבלוג המלבישה של שלי גרוס הוא הבלוג העברי האהוב עליי. שלי כותבת כמו שאני אוהבת - קצר ולליבו של ענין, שנון, אנין ואינטליגנטי. הטעם שלה הוא תמצית ה-Cool. פשוט, איכותי ולא מתאמץ. כשהיא מספרת על בושם שהיא אוהבת, אני יודעת שהוא מתאים בדיוק בשבילי - מתוחכם, רענן ונשי מבלי להיות מתקתק. כשהיא ממליצה על ספר אני קונה אותו. כשהיא מתלהבת מבגד, אני בודקת אם ניתן להשיג אותו במידה שלי. יתכן, אם כן, שמחצית העולם איננה יכולה להבין את תענוגותיה של מחציתו השנייה אבל שלי גרוס מבינה את אלה שלי.

בראשית השבוע פרסמה שלי רשומה שכותרתה מעניין הוא המחמיא החדש, הלקוחה מהטור הקבוע שלה בזמנים מודרנים. מתוכו העתקתי עבורכם את הציטוט הבא.

אם הייתי צריכה להמר מה המילה שאני שומעת הכי הרבה מנשים בהקשר של בגדים, הייתי מהמרת בלי היסוס על "מחמיא". לרוב בהקשר שלילי, כמובן. דוגמאות? בבקשה: אני לא יכולה ללבוש אוברול, זו גזרה שלא מחמיאה לי. אני לא לובשת לבן, זה צבע שלא מחמיא לי. אני מתרחקת מפסים, זה פשוט הדפס שלא מחמיא לי. כולנו יודעות למה מתכוונת אשה כשהיא אומרת "זה לא מחמיא". היא מתכוונת להגיד: הבד הזה גורם לי להראות שמנה. הצבע הזה מרחיב אותי. ההדפס ההוא מקצר אותי. אכן, ישנן גזרות (והדפסים. וצבעים) שאולי לא יתרמו תרומה מקסימלית לצורך שלך למזער את עצמך, אבל יעשו עבודה מצוינת בהדגשת חוש ההומור שלך או בחשיפת תכונות נאצלות כמו אומץ וחוכמה. אחרי הכל, אם יצמידו אותך לקיר, תודי שמלבד מתניים צרים ורגליים ארוכות, יש לך עוד כמה תכונות שהיית שמחה להדגיש. שנני לעצמך: מחמיא זה לא בהכרח מרזה.

שלי גרוס, המלבישה                       

שלי מוסיפה ומדגישה שחשוב שהבגדים יהיו נוחים. ככל שנוח לך יותר לזוז בבגדים שלך, כך את יותר נינוחה ונינוח זה סקסי. אני לא חושבת שלהראות סקסית זו מטרה ראויה מי יודע מה (אלא אם את מעוניינת בסקס באותו הרגע) אבל למשוך אנשים משני המינים אליך בשל אופייך הקורן, זה כבר נחמד מאד בעייני.

אז נכון, עצלנית חובבת עצלנים אני, אבל לא התכנסנו כאן רק לצורך קופי פייסט. אני רוצה להוסיף על דבריה הנכונים של שלי את הזווית השמנה הכללית ואת הזווית האישית שלי. 

נשים שמנות רבות מקפידות ללבוש בגדים מחמיאים לפי הסטנדרטים שמכתיבים לנו תקשורת ההמונים ותעשיית האופנה. בגדים מחמיאים לשמנה הם בגדים שמסתירים ומסווים את גזרת הלובשת. אם גופך בגזרת תפוח, יציעו לך בגדים שמסווים גזרת תפוח ואם גזרתך גזרת יהלום, תקבלי בגדים שמסווים גזרת יהלום. על פניו, זה נשמע טוב. אם הגוף שלי לא פרופורציונלי, למה שלא אתקן זאת באמצעות אשליה אופטית מתאימה? הלא בשבלוג הזה ממש אני נותנת לעתים עיצות ללבוש מחמיא לגזרות גוף שונות. 

הבעיה היא שהמטרה הסופית (טוב, לא באמת הסופית. המטרה הסופית היא להוציא מאתנו כסף) היא לאחד את המראה הנשי לפי הסטנדרטים שקבעו עבורנו גופים המנוהלים בידי גברים מלפני שנת טיכו. נשות האגס, הכדור, הלבנה והיהלום צריכות להראות כולן צרות מותנים, ארוכות, עדינות זרועות ובעלות חזה וירכיים המקרינים נעורים ופוריות. אממה, חלקנו מבוגרות, חלקנו לא עדינות וחלקנו שעירות. אחרות נמוכות להפליא ויש אינספור היקפים ומבני גוף. הניסיון למשטר את כולנו לפורמט אחיד וקל לעיכול נוח לכולם חוץ מלאישה עליה הוא נכפה. וגם אם אתן בוחרות להתאים למשבצת, אתן עדין מתאימות עצמכן לסטנדרט שלא אתן קבעתן. רק היום ראיתי שתי תכניות עיצוב אופנה ברצף, ובשתיהן האסוציאציה הראשונה שעלתה אחרי המונח אישה חזקה היתה לבוש דומינטריקס סקסי. כלומר, כדי לשדר עוצמה נשית את צריכה ללבוש בגדי עור הדוקים ונעלי עקב ולהקרין כוחניות ומיניות בוטה. איך אמורים להגיע ככה למכולת או לשבת יום שלם ליד המחשב? רק אלוהים יודע.

אני חובבת אופנה מגיל אפס. עבורי, לבוש  הוא כלי להבעה עצמית. לפעמים אני בוחרת לא לשים קצוץ על מה שאנשים חושבים ויוצאת לדואר עם חצי פיג'מה חצי אלוהים יודע מה ולפעמים אני מקפידה על כל פריט ופריט שעולים על גופי, משרשרת ועד גרב. אני שופטת אנשים לפי לבושם (כי אני חלאה) ומקפידה לבחור בגדים מתאימים לאירועים מתאימים, שכן אני משתמשת בלבוש לעיצוב התדמית שלי. לפעמים אני רוצה להראות כמו הבוסית ולפעמים אני רוצה להיות סופר מגניבה. אבל בכל מצב שהוא, אני תמיד שופטת את מה שבכוונתי ללבוש לפי מדד הנוחות. אם זה לא נוח, אני לא אלבש את זה ולא משנה כמה נפלא זה נראה.

זה לא שאני ממליצה לקוראיי להיות שלומפרים, ממש לא. אני לא נהנית להסתובב בעולם כמו תיכוניסטית שישנה יותר מדי אבל לעתים קרובות זה הדבר הנכון לעשות (למשל כשהולכים לשרוף שעה בדואר). מחטבים, גרביונים, חזיות מוחצות חזה מסוגים שונים, נעלי עקב - כל אלה נתפסים בעייני ככלי עינויים מחד וככלים להחלשת נשים מאידך (אני יודעת שיש בין קוראותיי נשים שמתות על עקבים ומרגישות כמו אלות בנעלי עקב, אני מדברת על עצמי עכשיו אז לא צריך לכעוס). האמת הפשוטה היא שנעלי עקב הורגות אותי מכאבים. החיים זה לא קרקס, ואני לא יכולה לאזן 111 קילו על קצות האצבעות. קשת כף הרגל שלי לא עוצבה לדברים כאלה, לראובנים יש רגלים שטוחות מאד.

אבל האם העובדה שאני מבכרת נוחות על כל דבר אחר במראי אומרת שנגזר עליי להיות מוזנחת עד הקץ המר? רחוק מכך, שכן כפי שתנתה שלי חברתנו, יש אינסוף טרנדים, גזרות וסגנונות לבוש מדליקים שמאפשרים לשלב נוחות בלתי מתפשרת עם סגנון ואמירה אישית. אני נועלת נעלים שטוחות מרבית הזמן וכמעט תמיד הנעלים האלה הן נעלי התעמלות מסוג כזה או אחר, ועם זאת הצלחתי לנהל קריירה רצינית שמהלכה אף לא פעם אחת נקראתי למשרדו של מנכ"ל לשמוע תלונות על הנעלים שלי (כנראה כי אני לא נועלת את אלה לעבודה). לרב אני לובשת מכנסים רחבים וחולצות צרות, אבל לעתים אני לובשת חולצות גדולות מאד או שמלות עתירות בד ששמנות לא אמורות ללבוש בגלל שהן מגדילות אותן. אני מאמינה שמי שרואה הרבה בד יודע שמולו ניצב הרבה בד ולא גוף שמורכב מקפלים קפלים, מה שגם שלטס פייס איט, גופי אכן מורכב מקפלים. כשאנשים מעירים הערות מתחכמות על הלבוש שלי אני מרגישה שמזלזלים בי. אני לא אוהבת ששמים אותי במשבצות. מי שלא מסוגל להתמודד עם הבחירות האופנתיות שלי בטח ובטח שלא יוכל להתמודד עם מי שאני (ולכן קוראים לשבלוג יוצאת מהארון).

מעריצות המלבישה למדו מזמן, בשעת ספק לבשי חולצת פסים.
כל הנשים בעולם נראות ומרגישות נפלא בחולצת פסים, גם כשהן שמנות

נושא נוסף ששלי מעלה ואליו רציתי להתייחס והוא ענין ההדפסים והגזרות שמדגישים הומור, אומץ וחוכמה. הדפסים וגזרות כאלה נראים רק לעתים רחוקות בבגדי נשים שמנות. 

נכון, תעשית האופנה לשמנות מנחיתה עלינו מדי יום הדפסי ענק צבעוניים שלא ברא השטן, אבל לרב מדובר בהדפסים צעקניים וסרי טעם שהתחכום מהם והלאה. אני אוהבת הדפסים אלגנטיים, מרומזים ומצחיקים בצבעוניות החורגת מצבעי היסוד לשמנות, שהם כידוע שחור-לבן-כחול-טורקיז-אדום-פוקסיה. אני אוהבת מבחר רחב של גזרות, קרובות או רחוקות מהגוף, שמתאימות למצב הרוח שלי ולא לאשליית המותנים הצרות שהתרגלתי לחפש כל הזמן.

העובדה שלחשוף את הזרועות בקיץ כי יותר חשוב לכן להתאוורר מאשר להסתיר את הכנפיים שלכן דורשת אומץ ניכר מנשים שמנות (ונשים בכלל) מטרידה אותי. אני מעודדת את קוראותיי ללבוש מכנסים קצרים ובגדי ים ולהתנסות בגזרות ומעצבים שלא חלמתן לנסות כי חשבתן שזה יראה עליכן רע. קחו סיכון שתבלטו ותמשכו תשומת לב ואנשים יגידו עליכן בחיים לא ראיתי שמנה שמתלבשת ככה. זה כל מה שאני רוצה שיגידו עליי במצבים בהם חשוב לי להראות מי אני, דוגמת דייטים ראשונים, פגישות עסקים או ראיונות עבודה. אני רוצה שהאנשים שאני מבקשת להרשים יסתכלו עליי ומיד אחרי שיחשבו היא מאד שמנה יוסיפו ויחשבו שמנה ומיוחדת. הנה כמה דוגמאות לכך. 

כמה דוגמאות ללבוש לא מחמיא ממלתחתי, מהפינה הימנית העליונה בניגוד לכיוון השעון:
טוניקה של דנה סידי מרזילי וג'ינס קצרים מאסוס שלבשתי לכנס וגם לצילומים ללאישה
חולצה מטונארי שלבשתי לראיון טלוויזיוני על עודף משקל בו רציתי להראות כמו שמנה לא אופיינית
גופיה ישנה ממוד קלות' שמזכירה לי שמלות ויקטוריאנות שאני אוהבת ללבוש מעל ג'ינס רחבים
חצאית של מאיה בש עם הדפס של המאיירת זויה צ'רקסקי שלבשתי לשיטוט בערב חג
שמלת צמר מפוסלת מרזילי שלבשתי למסיבה
חולצת זברה מסטלה ולורי עם סיכת דב שלבשתי לפגישה

לפני סיום, הנה רשימה קצרה של חנויות בהן תוכלו למצוא בגדים במידות נדיבות שאינם בהכרח מחמיאים לגוף אך מאד מחמיאים לנשמה ולתדמית שלכן. זכרו, המידה שלכן לא חייבת להיות כתובה על הבגד. אם הוא נראה גדול מספיק, אל תפחדו למדוד!

• רזילי - יש להם המון סניפים ובהם מגוון בגדי מעצבים one size ותכשיטים נהדרים
• טונארי - ברחוב יבנה בתל אביב מייבאים את המעצבים היפנים הכי מגניבים ושווה מאד להגיע לסיילים שלהם
• חנויות יד שניה מכל סוג ומין
• מודקלות' - במחלקת המידות הגדולות תמצאו בגדים שונים ומשונים שלא ניתן להשיג בישראל במידות גדולות
• זארה - כן באמת, תתפלאו אבל אני מוצאת שם בגדים מדליקים במידתי מדי פעם
• גלבייה וכל חנויות הגלביות למיניהן (קרן שביט ועוד)
• מסיבות החלפת בגדים
• נקסט - לבגדי בסיס דוגמת גופיות וטישרטים. אני ממליצה מאד על החולצות מבד Modal, זה תענוג שעולה גרושים
• אלמביקה - בינות לבגדים הזקנים והכבדים מתחבאים אוצרות צעירים, סקסיים וייחודיים
• מאיה בש - מעצבת תל אביבית בעלת סגנון וחצי שחלק נאה מה-L וה-one size שלה אני לובשת כבר שנים
• חנויות עליהן שלי כותבת בבלוג שלה 

לסיכום אני אומרת - קחו סיכון, נסו לחשוב מה הייתי לובשת לולא פחדתי. חשבו מה הייתן לובשות אם הייתן רזות ומצאו את הדרך ללבוש את זה עכשיו, בעודכן שמנות. נסו להתחפש לעצמכן יום אחד ובדקו איך זה מרגיש. ואז התחפשו לאני אחרת ובדקו גם את זה עד שתמצאו את האני (אחת או יותר) בה אתן מרגישות הכי נוח והכי עצמכן - אני שאנטית, אני אלגנטית, אני יוניסקסית, אני פריזאית. אחרי הכל, זו הדרך הקלה ביותר לחוש וגם להפגין נינוחות, הומור, חכמה ואומץ.