למה שמנות לא קונות בגדים יפים?

לעתים קרובות שואלים אותי למה שמנות לא קונות בגדים יפים. 

נכון, זה לא שהחנויות המקומיות מוצפות בבגדים מקסימים לנשים שמנות. רחוק מכך. החנויות המקומיות מוצפות בבגדי ליצנים סינתטיים עד מידה 54 ומי שלובשת, רחמנא לצלן, מידה 56 או 60 לא תמצא בגד יפה ללבוש גם אם חייה יהיו תלויים בכך. אבל פעם ב צצה איזו מעצבת ולה השילוב הדרוש בין טעם טוב ותחושת שליחות ופותחת בצניעות כזו או אחרת חנות לבגדים יפים לנשים שמנות. פותחת, ופושטת רגל שנה וחצי מאוחר יותר (במקרה הטוב). ואז שואלים אותי למה? למה אתן מתלוננות כל הזמן ובצדק שאין בגדים יפים לשמנות וכשנותנים לכן בגדים יפים סוף סוף אתן לא קונות? ובכן, שאלה טובה ולה תשובה עצובה.

נהוג לחשוב שהבעיה היא כספית - בגדי מעצבים עולים יותר ובגדי מעצבים במידות גדולות עולים עוד יותר וזה לא הוגן. אבל זה כן הוגן, כי ייצור בגדים בסדרות קטנות עולה הרבה יותר מייצור מסחרי המוני. בדים איכותיים עולים יותר מבדים סינתטיים פושטים וגזרות של מידות גדולות דורשות יותר בד. מי שרוצה בגדי מעצבים צריכה להיות מוכנה לשלם עליהם. זה השלב שבו אתם מגיבים בשרונה יא אליטיסטית לא כולם נולדו עם כפית של ויזה פלטינום בפה וגם לשמנות עניות מגיע ללבוש בגדים נורמליים. אין לי מה לומר, אתם צודקים. אבל השאלה פה היא לא למה אין בגדים לשמנות אלא למה אין בגדים יפים לשמנות, אז נא לא לערב שמחה בשמחה. 

אז עברנו את משוכת המחיר, מה גם שרב המעצבות שעושות בגדים לנשים שמנות לא מתמחרות כמו מעצבים אחרים בארץ שמצליחים הרבה יותר ומרוויחים הרבה יותר. רובן מתמחרות שמלות ומכנסיים באיזור ה-600₪ וחולצות באיזור ה-250₪ עד 450₪ שזה יקר אבל לא בלתי נסבל (ולא עולה כמו שמלה ברזילי ובטח שלא כמו שמלה של מעצב צמרת). ועדין אף עסק צעיר ומגניב לבגדים במידות גדולות לא שורד פה. למה?

כי נשים שמנות רבות מאמינות שלא מגיע להן להתלבש יפה. הן מסתכלות בראי ורואות מפלצת. הן בקושי מישירות מבט אל המראה מרב שנאה לבבואה שמשתקפת בה. הן מודדות בגדים בחשש נוראי ורואות את כל מה שרע בבגד ורע בהן ומחליטות שהן לא קונות. הן שונאות את הגוף שלהן במידה גדולה כל כך שהן רק רוצות להטמע בקהל והחשש למשוך תשומת לב (חיובית או שלילית, זה לא משנה) גדול כל כך, שהן לא יכולות לקנות את הבגד. כשהן רואות את עצמן יפות ומושכות משהן רגילות להיות ביום יום הן נבהלות, והבהלה גדולה כל כך שהן חייבות לברוח ממקור הפחד. הייתי שם, אני יודעת היטב איך זה מרגיש. לשנוא את עצמך במידה כזו שאת רק רוצה להעלם, ולהוציא 350₪ שהיית מוציאה בחנות ספרים בלי לחשוב פעמיים על חולצה יפה זה דבר שלא יעלה על הדעת. 

אז מה עושים? אני מכירה מעצבת אחת (טלי, אני מסתכלת עליך) שיודעת לגעת במקומות הרגישים כל כך האלה בצורה העדינה הרצויה כדי להוציא לקוחה קונה ומרוצה. ראיתי אותה מלווה לקוחה מהמקום בו מבט בראי מביא לגל של דמעות ליציאה מהחנות עם חולצה אדומה בוהקת, לראשונה בחייה. אמנם לא כל המעצבים והמוכרים יכולים לעשות את זה ולא לכולם יש את הזמן לתת לכל קונה את תשומת הלב הדרושה, אבל יצירה של סביבת מכירה מקבלת ורכה (יענו, למכור מכל הנשמה) ללא ספק חיונית להצלחה של המותג. 

אני חושבת שדבר נוסף שיעזור בארץ הוא שרות מכירה מקוון שיאפשר לנשים לבחור בגדים בניחותא, בישיבה על הכורסה בבית, למדוד ולהחזיר בקלות (!) מה שלא מתאים להן. מדידה בסביבה הביתית, בלי מבטים חודרים של זרים, עוזרת. 

אבל חלק הארי של העבודה נמצא מחוץ לשליטתם של המעצבים והמוכרים. הוא נמצא בידים של אמצעי התקשורת ושל הנשים השמנות עצמן. משנה לשנה אני מבינה יותר ויותר שאמצעי התקשורת מונעים בידי גופים כלכליים שמטרתם למכור לנו, והעיקרון שמנחה אותם הוא שהדרך הטובה ביותר למכור לנשים היא לגרום להן לשנוא את עצמן ולחפש מחוץ להן משהו שיהפוך אותן ליפות או טובות יותר. זוהי, לצערי, עובדה וצריך ללמד אותה מגיל צעיר ככל האפשר כדי ליצור דור שעמיד בפני פרסומות, להבדיל מזה הנוכחי. דור שיבין את ההבדל בין דימויים שדוחפים לנו גופים מסחריים ובין עיתונות אמיתית. 

והנשים השמנות עצמן? אלה שמגיל אפס מקבלות מסרים שליליים מכל כיוון ומקום? אלה שבמשך שנים הציקו להן וניסו לעזור להן ורק יצרו עוד נזק? אלה שמסתכלות בראי ורואות רק חרפה ורוצות להיעלם? ובכן, זה קשה. זה קשה וזה נראה בלתי אפשרי, אבל זה אפשרי. ככל שאנחנו מתבגרות, ההשפעה של הסביבה עלינו פוחתת והקול הפנימי שלנו נהיה רם יותר ואנחנו יכולות להתחיל לשאול את עצמנו שאלות שקוראות תיגר על התפיסות המוקדמות שלנו ועל כל הפחדים והקולות הפנימיים השליליים שהפכו עם השנים למערכת של אמונות שמכתיבות את סגנון חיינו. אנחנו יכולות להתחיל להטיל ספק, להגיד לקול הפנימי שמאמלל אותנו ומעודד אותנו לבחור לקפח את עצמנו לפני שאחרים יקפחו אותנו ומה אם אני רוצה יותר? וכשהוא עונה אבל לא מגיע לך יותר לומר לו בוא נראה מה יקרה אם אדרוש קצת יותר פעם אחת ואז נחליט מה הלאה.

אי אפשר למחוק את הקול הפנימי הזה. הוא שם מקדמת דנן והוא נוצר כדי להגן עלינו. לדחות אותו מעלינו זו שגיאה וזה גם אבוד מראש. צריך לכבד אותו, להודות לו על שנים ארוכות של עמידה לצידנו והצלתנו ממבחר אדיר של אסונות מסוגים שונים ומשונים. לתת לו את הכבוד שמגיע לו, ולנסות לאתגר אותו כשהוא מציק לנו עם שטויות רוויות הפחתה עצמית. עם הזמן הוא יהפוך לגמיש יותר ויהיה נכון יותר לוותר לקול ההיגיון ולתחושות הבטן שיחליפו אותו כטון השולט בנו. הוא יגיד לנו את נראית כמו פרה בשמלה הזאת ואנחנו נענה לו אני אוהבת פרות והוא יחייך, ועם הזמן החיוך יגדל וכך גם טווח אפשרויות הפעולה שלנו ואולי יום אחד נתעורר ונגלה במראה בבואה של אישה מוכרת. אישה מוכרת שנראית נחמדה מאד ותראה עוד יותר נחמד אם תחליף את האוהל השחור שהיא לובשת באיזו שמלה קיצית ונעימה. 

משהו רקוב בממלכת ספרד

חדשות טובות - מנגו השיקו קולקציה ארוכת טווח למידות גדולות. חדשות רעות - הקולקציה מגיעה ממידה 40 עד מידה 52, שזה מידות גדולות כמו שאגודת הדודניות מידות גדולות (אתרים ובלוגים מסביב לעולם מגנים את מנגו על כך בכל הכח). חדשות טובות - הבגדים ממש יפים. חדשות רעות - אין תכנית להפיץ את הקולקציה בארץ בשלב זה, הם מחכים קודם לראות כמה זה יצליח בחו"ל. התבאסתן? חכו.

מדובר בקולקציה קלאסית ויפה שמציעה בגדים בסיסיים וסולידיים בצבעים, בדים וגזרות ששמנות מקומיות יכולות רק לחלום עליהן. כולי תקווה שמעצבים מקומיים ילמדו ממנה איך לספק נשים שמנות (המפתח לכך, כפי שכתבתי כבר מיליון פעמים, הוא להציע להן בדיוק את אותו מגוון הבגדים שמציעים לנשים רזות).

בכל מקרה ומאחר ואני חלאה מכומנת, החלטתי להראות לכן כמה מהדגמים היותר מוצלחים בקולקציה, לטעמי. למה שרק אני אזיל ריר מול המסך? אגב, כמה מהחבר'ה בדף הפייסבוק של השבלוג שם שיתפתי את הקישור לחנות ההולנדית, התלוננו על כך שפני הדוגמנית חתוכים בצילומי הדגמים. האמת היא שלא שמתי לב לכך לפני שהעירו על זה. זה לא כל כך מפריע לי אבל אולי אני מפספסת משהו. יאללה, נתחיל.

קרדיגן אדום יפה (מוזר, אני לא נוטה לחבב בגדים אדומים) במחיר מעולה.

מחירו 141₪

שמלה קלאסית בצבעים שלא רואים בארץ בבגדים במידות גדולות (ידועים בכינויים - צבעים טבעיים וניטרליים). 

מחיר 378₪

שמלה מתוקה ומחמיאה שקיימת גם בגרסת חולצה. אני הייתי חוגגת עליה בקיץ.

מחירה 260₪

מה מיוחד בתלבושת האפורה הזו אתם שואלים? ובכן, כלום, וזה בדיוק מה שמיוחד בה. מתי לאחרונה ראיתם אישה שמנה בתלבושת פשוטה ונקיה שכזו? זה מה שחשבתי.

מחיר כל התלבושת (חולצה, מכנסים וסנדלים) 708₪

בנוסף, יש אוסף משובח של ג'ינסים יפים וחולצות בסיס מוצלחות וזולות.

עליי לציין שתמונות הקטלוג הטרידו אותי. לוקחים שוגמנית צמרת כמו רובין לוולי רק בשביל לצלם אותה בפרצוץ לפת לובשת ג'ינס עם גומי כאחרונת הדודות? זה יוצר בעיני את הרושם שמנגו מזלזלים בקהל הלקוחות שלהם.

אם בשלב זה חשבתי שאני פרנואידית, עכשיו אני כבר יודעת שיש לי אויבים. המזימה הערמומית שלי היתה להזמין מהחנות המקוונת האנגלית בעזרת חברת שילוח, אבל אז עיינתי בטבלת המידות שלהם והשוויתי אותה לזו של אסוס ומוד קלות' והיא פגומה לחלוטין. הפער בין מידות החזה והמותן בתוך אותה המידה ענק ומידות הירך כלל אינן מצוינות, כך שירדתי מהרעיון עד שיתאפשר לי לנסוע למדינה בה יש חנות ולמדוד את הבגדים. אני חושדת שמידה 52 שלהם היא למעשה מידה 46 של חברות אחרות. יתכן שהעיצובים כל כך מוצלחים כי הם לא באמת נוצרו במחשבה על קהל לקוחות שמן, אחרי הכל - המאפיין השמן היחיד בקולקציה הוא הגומי במותני כמה מהג'ינסים. תחשבו על המסר שזה מעביר לנשים במידות 40-46, שמעכשיו הן רשמית שמנות. זה לא פחות ממחפיר.

אם להיות מעשיים, זו לא ממש קולקציה לאף אחת, לא אם היא שמנה. אני חושבת שנכון להתייחס לכך כאל תרגיל באיך לעצב בגדים לנשים שמנות. הבגדים מצוינים ועכשיו כל מה שצריך זה להפוך את הקולקציה לזמינה בכל חנויות רשת מנגו ברחבי העולם ולהגדיל את טווח המידות כדי שנשים שמנות יוכלו ללבוש אותה (קונספט מהפכני, אני יודעת). כשהתחלתי לכתוב את הרשומה התלהבתי מאד ותמהתי מדוע שוחטים אותם בכל אתר אופנה רציני ברחבי העולם. עכשיו אני מבינה שמנגו פשוט עבדו עלינו.

אז נכון, יש פה הרבה בגדים שהייתי רוצה לעצמי, אבל טעם הלוואי שנשאר לי בפה בסופו של דבר הוא מר. מר ועצוב. כנראה שככה נוצרות שמנות ממורמרות.

חלית? נפצעת? שמן.

הנה סיפור בשבילכם ואני ממליצה לקרוא אותו על קיבה ריקה.

אני סובלת בשנים האחרונות ממחלת ההחזר הושטי (רפלוקס). מסיבה לא ידועה מיצי הקיבה שלי נהנים לטפס במעלה הגרון ולהשמיד כל מה שהם רואים שם. הם עושים לי דלקות גרון, ברונכיטיס, סינוסיטיס, כיבים בתעלות השמע - מה בא להם. עם השנים למדתי כבר לזהות מתי כאב גרון נובע מהרפלוקס ומתי ממחלה ויראלית או חיידקית ואני כבר יודעת לאיזה רופא ללכת ואילו תרופות לקחת בכל מצב. בשנה האחרונה קיבלתי אי אילו זריקות סטרואידים כדי לטפל בדלקות גרון שנבעו מכוויות ובצקות שיצר הרפלוקס. בקיצור, דיסקו חצילי תחת.

מאז שאובחנה הבעיה אני מטופלת בידי רופאת אף אוזן גרון מצוינת והיא הפנתה אותי לפני זמן מה לגסטרואנטרולוגית שתבדוק מה הסיבה לבעיה הזו. חצי שנה חיכיתי לתור לרופאה הזו ברעננה, שכל מי שהזכרתי את שמה בפניו הילל ושיבח. חצי שנה זה לא הרבה לחכות למומחה מדרגה ראשונה. לבסוף הגיע היום הקסום ונכנסתי למשרדה עם מכתבים מהרופאים שלי ותקווה שסוף סוף יגמר הסבל הזה. שתי דקות מאוחר יותר נזרקתי משם עם הפניה לניתוח קיצור קיבה באיכילוב.

אחרי שעשיתי את שלל הבדיקות לטרום ניתוח קיצור קיבה הגעתי לאיכילוב למחלקה להשמנת יתר כדי לקבוע תור לניתוח. הגסטרואנטרולוגית במיון שם לקחה ממני את הטפסים, הסבירה לי על הניתוח והיתה מאד חביבה עד השלב שבו התחילה לקרוא את הר הניירת שהבאתי איתי. היא עצרה ושאלה אותי שרונה למה את עושה ניתוח? אמרתי לה שיש לי רפלוקס והמומחית אמרה לי שאני חייבת להרזות 30 קילו מיד. היא אמרה לי בתדהמה אבל אני לא יודעת למה יש לך רפלוקס, את יודעת שהניתוח הזה יכול לגרום לך לנכות חמורה? מי שולח אדם עם רפלוקס לניתוח קיצור קיבה בלי לעשות בירור יסודי ממה הרפלוקס נובע? את יודעת מה ניתוח כזה יכול לעולל למי שיש לו בעיות במסתם? בשלב הזה התחלתי לבכות, כי זאת היתה הפעם הראשונה בכל התהליך הזה בו מישהו התיחס לצרכים והרצונות שלי. היא החזיקה לי את היד ואמרה לי מעכשיו אני הרופאה שלך. נתנה לי הפניה לבירור מעמיק על הרפלוקס וקבעה לי תור למשרד שלה חודש מאוחר יותר.

וכאילו שזה לא מספיק, עכשיו אני רואה בפייסבוק שלי את הסטטוס הבא.

מסתבר שהילה הלכה לקבל הפניה לביופסיה של נגע מציק שיש לה בעור בתקופה האחרונה והרופא החליט שזה הזמן לנזוף בה על עודף המשקל שלה ולהטיף לה על סכנות ההשמנה לטווח הרחוק. ואז הוא הטיף לה עוד קצת. ואז הוא הטיף עוד. וכך הוא הצליח לשבור את הבלוגרית הפמיניסטית הבועטת הראשונה במעלה בישראל, לטעמי. אתם ודאי מתארים לעצמכם איך נראה השרשור הארוך שהתפתח בדף שלה.

מסתבר שבקופות חולים אחדות (אולי בכולן? לא יודעת) רופאים מקבלים הנחיה מלמעלה לדבר עם חולים שמנים על עודף המשקל שלהם. אני אומרת, גם אם יש הוראה מלמעלה יש דרך לעשות דברים, ויש טיימינג וטאקט. אפשר למשל, בזמן בדיקה שגרתית ובלי שום בעיה בוערת, לשאול על הרגלי התזונה וההתעמלות של המטופל ולהציע טיפים ורעיונות לשיפור. בלי לתקוף, בלי להטיף, ורק בצורה של דיאלוג, לא מונולוג.

אבל לא. דף השבלוג בפייסבוק התמלא מרגע שפרסמתי סטטוס זועם בנושא בסיפורים של קוראות שנתקלו בזלזול, עלבונות ואף ברשלנות רפואית של ממש (כך אני מגדירה את מה שקרה לי עם הגסטרו מרעננה). אני מנחשת שהמניע של קופות החולים בהנחיה הזו לרופאים הוא למכור סדנאות הרזיה, ספורט ויעוץ דיאטני שהם מציעים ולצמצם הוצאות עתידיות על טיפול בחולים מבוגרים ושמנים ועדין - זה לא בסדר ולא במקום.

אתם ודאי תוהים מה אני רוצה מכם, קוראים יקרים ושמנים. ובכן זה מה שאני רוצה.

1. דרשו מהרופאים שלכם את הכבוד המגיע לכם. 
2. אם הרופא שלכם לא מכבד אתכם, התלוננו עליו ועברו לרופא אחר.

ובהרחבה.

• אם רופא מודיע לכם שהבעיה שלכם, תהיה אשר תהיה, נובעת מהשמנה דרשו הוכחות - מאמרים תומכים, נתונים סטטיסטיים על החלמה כתוצר של הרזיה, הפניה לדיעה שניה. אם הרופא לא מספק את כל זה, עברו לסעיף 2 למעלה.
• זה לא המקום לדיון בשאלה האם השמנת יתר היא חולנית או לא. אבל הפעילו את ההגיון - האם יתכן שהבעיה שלכם נובעת אך ורק מעודף המשקל שלכם ברגע זה בחיים? יתכן שכן, אבל בהרבה מקרים התשובה תהיה לא ולכן קחו אחריות על הבריאות שלכם ואל תסכימו לקבל פחות מהטיפול הטוב ביותר לו אתם זכאים. 
• ואם כבר נפלתם בפח הזה ונפגעתם, אל תשמרו את העלבון לעצמכם ואל תאשימו את עצמכם. לבכות תמיד מותר, אבל אחרי שהוצאתם את זה זכרו היטב - זו רק עוד בעיה אחת בשרשרת חולאי מנגנון הבריאות הציבורית וזה לא קשור אליכם. רופאים מכל הסוגים והמינים שכחו כבר מזמן שהם מטפלים בבני אדם ולא באוסף מענין או לא של סימפטומים וזה התפקיד שלכם לשים אותם במקום. נכון, זה עצוב, אבל אם לא תקחו אחריות על איכות החיים שלכם לא תגיעו רחוק בכל מקרה.

צילום אילוסטרציה. המציג אינו רופא.

על תבונה ורגישות

בשבועיים האחרונים אין לי זמן לנשום. הייתי חולה כל כך הרבה זמן, שאני סוחבת back load של משימות עבודתיות ואחרות שיספיק לי לחודשיים. אבל היום פיניתי זמן בלו"ז הצפוף שלי כדי להגשים פנטזיה שממלאת את חיי בחצי השנה האחרונה - קבעתי פגישה עם מעצב פנים תותח על וידוע בתקשורת כדי לבקר בדירה שלי, להכין תכנית אב לשיפוצה והלבשתה ולשריין תאריכים לעבודה ביומן הסופר עמוס שלו.

הגעתי עם דודתי לדירה ושם פגשנו את בעלת הדירה ובעלה. המשותף לדודתי ולבעלת הדירה הוא עובדת היותם על סף שיפוץ משלהם (בעלי הדירה בדירה החדשה שלהם והדודים שלי בחדר האמבטיה שהם מתכוונים להגדיל ולהפוך למיני ארמון פינוקים מושקע). הסיפורים שלי על המעצב והתמונות של עבודותיו הקודמות, בהן בהינו כולנו במהלך השבועות האחרונים בתאווה, מילאו אותנו בציפיה עזה לפגוש אותו ולראות אותו עובד. תארתי לעצמי שהוא עומד לצאת מהפגישה עם שלושה לקוחות במקום אחד.

בחמש וחצי על השניה הוא הגיע. נכנס, הסתכל במהירות מסביבו בהבעה שלא הצלחתי לפענח, לחץ את ידי בחוסר רצון מופגן ובילה את הדקה הקרובה בהסתובבות תזזיתית בדירה בעוד אני מנסה לעקוב אחריו. הוא שאל אותי מה אני רוצה ואני התחלתי להסביר לו מה אני רוצה לעשות בחדר האמבטיה (בקיצור, לשבור אותו ולבנות מחדש) אבל הוא כל הזמן עצר אותי ואמר שהוא לא רוצה לשמוע. בתיק שלי היתה מחברת "הבית" שלי, שמלאה בתמונות, מחשבות ושברי חלומות שאספתי בשבילו בשבועות האחרונים - כדי שיכיר אותי, את הצרכים שלי, ואת התקוות שלי לבית טוב יותר. חיכיתי לרגע לשלוף אותה ולשבת איתו לשולחן, כמו שקבענו, אבל הוא המשיך להסתובב עצבני בדירה מתלונן על זה שעשינו לו אמבוש, ושהוא לא רגיל לעבוד בתנאים כאלה, ושהוא לא מוכן לדבר איתי על כלום, בטח לא ככה, שהוא לא בא לעבוד, ושהוא בטח לא מתכוון לתת לנו רעיונות מה לעשות עם הדירה. הוא נבח עליי שהוא ישלח לי הצעת מחיר במייל. נתתי לו כרטיס ביקור שלי עם כתובת האימייל, אבל הוא החזיר לי אותו מיד והלך. סה"כ הוא היה בדירה כשתי דקות. 

עמדנו ארבעתנו ובהינו אחד בשני בפה פעור. לא ידענו מה לחשוב, מה להרגיש. לא הבנו מה קרה פה, ולמה הוא צעק עלינו. לא הבנו למה הוא הלך אחרי שתי דקות, למרות שתכננו פגישה של שעה. לא ידענו אם לצחוק או לקלל או מה. ואז שמעתי צפצוף דיגיטלי קטן וגיליתי שהוא שלח לי את ההודעה הזו:

העברנו את הטלפון שלי מיד ליד ולא האמנו. בעל הבית ניסה לצחוק מזה, הדודה שלי התיישבה בשקט, בעלת הבית מלמלה שהיא לא מאמינה ואני התאפקתי לא לבכות. את חצי השעה הקרובה בילו החבר'ה בלנסות להבין מה בדיוק קרה לנו הרגע מחד ונסיונות לעודד אותי מאידך. אני הרגשתי את הלב שלי נשבר לחתיכות. כל כך הרבה זמן חלמתי שהוא יעצב לי את הבית שלי, עוד לפני שקניתי את הדירה כבר בחרתי בו אחרי המון חיפושים אחרי מעצב פנים שמדבר את השפה האסתטית שלי. ציפיתי לפגישה איתו כמו שכלה מצפה לפגוש את בעלה בליל הכלולות. וכשפתחתי לו את הדלת בחיוך מאושר קיבלתי ממנו סטירה ויריקה בפרצוף.

אני לא אשקר לכם. אני עדין לא יודעת מה בדיוק קרה שם. הסברה הרווחת בינינו היא שהדירה קטנה מדי ומעוצבת טוב מדי והוא הבין שכסף הוא לא יעשה ממני, מקנית כמה ספות והזזת נקודת חשמל או שתים, הלא את הכסף הגדול על העבודה באמבטיה יקבלו בעלי המקצוע ולא הוא. אישית, אני חשדתי שזו היתה מתיחת מצלמה נסתרת. הסיטואציה ההזויה היתה כל כך קלישאתית, כל כך אבסורדית. זה נראה כמו פרק בקומדיה אמריקאית משפחתית משנות השמונים בה המעצב ההזוי והדיוותי מגיע לבית המשפחה, נופל על שטיח הפרווה המלאכותית הלבן בכניסה ובורח כל עוד נפשו בו. אבל העלבון, העלבון והאכזבה. כשלא יכולתי להתאפק יותר, רמזתי לדודה שלי שאנחנו חייבות ללכת, נכנסתי למכונית שלי ובכיתי כמו שלא בכיתי מאז שאמא שלי מתה.

על המחסור בדוגמיות ומשהו על מחיר ההצלחה בקריירה

לפני כמה ימים הייתי בסופרפארם ורחרחתי את הבושם הירוק החדש של קלואה. מאחר ונסיוני לימדני כבר מזמן שלא בוחרים בושם בלי למדוד אותו כמה פעמים ובמשך כמה זמן, ביקשתי דוגמית (אחרי הכל, הוא רק הגיע לחנות, סביר היה לחשוב שתהיה דוגמית במלאי). או אז הועברתי שרשרת שלמה של פרצופי לפת שכל אחד מהם נהג בי כאילו הייתי גנבת מלאת זימה ולא לקוחה פוטנציאלית שמבקשת לקבל שרות סביר, שניתן ברב מדינות העולם. דקות אחדות מאוחר יותר דיברתי עם מנהלת המשמרת בסניף, השארתי לה את מספר הטלפון שלי וזנחתי את החנות עצבנית. מיותר לציין שלא התקשרו אליי בימים שלאחר מכן.

עצבנית, פניתי ליחצנית של הרשת. זו, כמנהגה, מהרה לבדוק את הנושא ושעות בודדות אחרי שליחת המייל התקשרה אליי ועשתה שיחת ועידה איתי ועם דוברת הרשת. שאלותיי היו - איפה כל הדוגמיות? למה כשאני מבקשת לנסות מוצר קוסמטי לא קיימות דוגמיות, אבל כשאני מבצעת רכישה של מאות שקלים פתאום אני מקבלת שקית מלאה בדוגמיות שונות ומשונות, כולל דוגמיות בשמים? האם הדיילות שומרות את הדוגמיות לעצמן, כמו שרבים חושדים?

ובכן, מסתבר שכל ענין הדוגמיות אינו בשליטת הסופרפארם, אלא הספקים המקומיים הם אלה שמחליטים אינדבידואלית כמה דוגמיות להזמין מהיצרנים בחו"ל. באופן כללי, היא הוסיפה, נשלחות מעט דוגמיות לישראל. הדיילות בסופרפארם אינן עובדות של הרשת, אלא הספקים וההחלטה אם לתת דוגמיות ברוחב יש למתעניינים במוצרים, לפנק באמצעותן לקוחות שעשו קניה מכובדת או לשמור אותן ללקוחות הקבועים שלהן, היא לפי מדיניות החברה (לוריאל, YSL, אסתי לאודר וכולי) ולעיתים מוטלות לשיקולן האישי.

אז מסתבר שאת שאלותיי צריך להפנות לנציגים הישראלים של כל חברת קוסמטיקה בנפרד. אם למי מן הקוראים יש תלונה ספציפית בנושא, אני אשמח לברר את הענין. זה ללא ספק עשוי לענין. אני, בכל מקרה, רושמת לעצמי פתק מנטלי קטן לזכור מי היצרן בפעם הבאה שיקרה לי דבר כזה. שוין.

אחרי השיחה חיפשתי קצת מידע בגוגל על גלי ברגר, דוברת הסופרפארם. בשיחתנו היא היתה מכבדת, מכובדת ומקצועית וזרציתי לדעת עוד על הקריירה שלה. מסתבר שהיא נשאה את הנאום הקצר הזה בהייד פארק נשים של אונלייף, בו היא מדברת בין השאר ובכנות נדירה למדי על בעית הציפייה לקושי בהצלחה בקריירה ושעות העבודה הארוכות מדי.

 

כמי שמתייסרת מאז תחילת הקריירה שלי בהייטק בשל הציפיה מעובדים לספק שעות עבודה נוספות על בסיס קבוע (כי יש לי חיים מלאים מאד מעבר לעבודה שלי, שלמרות אהבתי אליה היא רק חלק ממני), וכמי ששמעה לא אחת את המילים "אנחנו מקדמים אותך לתפקיד בכיר יותר, כי אנחנו מאמינים בך וזקוקים לך, אבל המנהלים מתלוננים שאין מספיק שעות נוספות בדיווח השעות שלך ואת חייבת לתקן את זה" למרות שהעבודה תמיד נעשית ובזמן, אני מזדהה עם דבריה. 

כיום אני עובדת כיום בחברה שבה מנהל הפיתוח מבלה עם ביתו הקטנה את אותה כמות הזמן כמו אשתו, והסמנכ"ל עובד ארבעה ימים בשבוע כי בימי ראשון הוא עובד על אופרת הרוק שלו, ואני חייבת לומר - אפשר לעשות את זה ועדין לתפקד מצוין במישור העסקי. אז למה לעזאזל מצפים מאתנו, גברים ונשים, לעבוד 12 שעות ביום בתעשיה הזו? לאלוהים הפתרונים. אבל ככל שיותר מאתנו נפתח את פינו ונאמר בקול רם ששעות הפנאי שלנו חשובות לנו, וחיוניות לתפקודנו התקין, כך גדל הסיכוי שביום מן הימים נהפוך לחברה תעשייתית דמויות מדינת מערביות אחרות, בהן תרבות הפנאי הולכת ומתפתחת ושעות העבודה הולכות ומתקצרות, כן - אפילו בתעשיית ההייטק.

האלו, זה טלויזיה?

היום בצינור לילה (חצות בערוץ 10) אני אדבר על הקמפיין ליבוא מידות גדולות*. צפו בהמוניכם!

* אמא'לה

עדכונית - חשבתי עוד על השאלה ששאל אותי גיא בנוגע לאפשרות של חרם על הרשתות שלא מייבאות מידות גדולות. אני חושבת שאת החרם צריכים לעשות האנשים הרזים שתומכים בנו, כי לנו השמנות אין את הפריווילגיה של להחרים את הפריטים הטרנדיים הבודדים שניתן למצוא במידות גדולות (להזכירכם, לא לכולן יש את הרצון או את היכולת לקנות בחו"ל או אונליין). זו הסיבה שגם רזים ממוצעים שמנמנים ורגילים למיניהם, גברים וגברות, צריכים להצטרף לקבוצה - כדי לתמוך בנו מוראלית, ואם יווצר הצורך גם ראלית. יאללה מהפכה! אם רק נרצה, נוכל להפוך את מה שהגיוני למציאותי, שככה יהיה לי דב בדבש.

בקיץ הזה תלבשי שמנמן

כפי שרמזתי כבר ב"מה לבשתי" של יום שישי, הוזמנתי להשקת החנות המחודשת של משמין לי (הידועים בכינויים ML) בקניון רמת אביב ביום חמישי בערב. רבים שמעו אותי אומרת שאני מייחלת ליום שבו אוכל לאכול את הכובע עליו כתבתי כל כך הרבה השמצות מוצדקות על הרשת. ובכן, הכובע עדין על הצלחת, אבל נרשמה התקדמות מבטיחה.

כידוע, הרשת גייסה את יעל רגב כמנהלת קריאטיבית ואת גאלה רחמלביץ' כסטייליסטית. מסתבר שמישהו אשכרה מקשיב להן שם למעלה, ויחד עם נסי, המעצב הראשי, הם החלו לתבל את ההיצע בפריטים מרשימים יותר, מחד, ולבישים יותר מאידך. עליי להדגיש שהאירוע לא כלל השקה של קולקציית הקיץ (זה עוד לפנינו) כך שרק פריטים בודדים מהקולקציה כבר נמצאים בחנות. מצד שני - אם זו ההתחלה, יש למה לצפות.

טווח המידות גדל ל-40 עד 54 (מה שעדין מאלץ את הגברות במידות 56 ומעלה לנסוע במיוחד לבורדו בכפר מלל, שם יאלצו להסתדר עם מה שיש) ויש מבחר גדול יותר של צבעים, בדים וגזרות. שלא תטעו, הקולבים עדין עמוסים בויסקוזה שחורה עם ניצנוצאז' אבל ביניהם מתחבאים בגדים מעניינים יותר עבורנו, הפטשיוניסטות. והנה כמה דוגמאות.

ראשית, הבגד שעורר הכי הרבה ויכוחים - אוברול מחמיא ונוח להפליא אך ביזארי לחלוטין. יש שטענו שאני חייבת לקחת אותו, ויש שטענו (רק אני, למעשה) שהוא זקן מדי ושאני נראית כמו שילוב מוזר בין חיית קרקס ואוהל קרקס. אני עדין מתלבטת אם לחזור לחנות ולקחת אותו.. מחירו כ-450 ש"ח אם איני טועה.

התוכלו ילדים למצוא את השרונה הנוספת בתמונה?

שמלת הניצנוצאז' הבאה נראית טוב מקדימה אבל בעייתית מאד מאחורה (מעולם לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה צלוליטיס!). למרבה המזל, אני לא מועמדת לפרסי MTV השנה, כך שנחסכה לי ההתלבטות אם לקנות אותה או לא. אני אומרת - אם את רוצה אותה, לבשי אותה רק עם מחטב שמכסה את הישבן והירכיים.

כמי שלא עמדה בתור לקולקציה של Lanvin ב-H&M והגיעה לחנות שעות מאוחר יותר, כשכבר לא נשארו טישרטים, שמחתי למצוא חיקוי חסר בושה אך חמוד להפליא זה. לדעתי, השרוולים ארוכים מדי אבל אני יודעת שרבות מחברותיי השמנמנות ישמחו על ההזדמנות להסתיר את הזרוע העליונה שלהן. 

שמלת מיני צרה בסגנון מלחים ההו כה טרנדי, הייתם מאמינים? הייתי שוקלת לקנות אותה, לולא התברכתי בטיירים מוזרים במיוחד בקו המותן (לא, אני לא לובשת תחתונים קטנים, זו פשוט הגזרה שלי).

הדודה מאחור לא נראית מרוצה.

זהו, אתם יודעים איזו שמלה לקחתי. התאהבתי בה מהשניה הראשונה כי היא נראית ומרגישה כמו שמלה מגאפ, וכידוע, כל מה שאני רוצה זה את אותם הבגדים שהרזות מקבלות רק בטווח מידות רחב יותר. מחירה, אגב, 350 ש"ח לפני הנחת מועדון.

גילוי נאות - קיבלתי באירוע תלושי קניה ונסי, נציג החברה, גם העניק לי סקיני ג'ינס במתנה, אחרי שהתלוננתי שאין כאלה בחנות והוא העמיד אותי על טעותי. עם זאת, אתם ואני יודעים שמתנות מיחצנים מעולם לא מנעו ממני למתוח ביקורת על המוצר, בטח ובטח כשמדובר ברשת הספציפית הזאת.

ואם כבר מדברים על שמלות מגאפ, ביום שישי עברתי בקניון ארנה בהרצליה כדי לאסוף את הסנדלים שלי מתיקון (הידד, שוב, לשרות הלקוחות המעולה של שופרא, ששמחו לתקן את הסוליה בסנדלים על חשבונם, למרות שעברה שנה מאז רכשתי אותם) ובדרך לאוטו התפתיתי להציץ על תיק מסוים בגאפ בו חשקתי לפני כשבועיים. התיק עבר לי, אבל מצאתי כמה שמלות במידה 48 ששמחתי למדוד.

ראשית, שמלת משי אסימטרית שכזו, במחיר 299 ש"ח לפני הנחת מועדון. היא מחמיאה ונעימה והקשירה בצד האחד מגניבה מחד ועושה דברים חיוביים לירכיים מאידך. היא תראה נחמד בפני עצמה, או מעל טייץ כזה או אחר (ג'ינס, סביר להניח).

עוד שמלת משי, שחורה הפעם (הכתמים הבהירים בתמונה נמצאים על הראי ולא על הבד). מחירה 399 ש"ח לפני הנחת מועדון והיא גם נוחה, גם באורך אידיאלי לכל מיני סוגי נעלים (מעקב ועד כפכף) וגם מזכירה קצת את אלמביקה וקדם ששון, עם כל הקיפולים היפניים למטה.

סופשבוע שמלתי, אם כן, עבר על כוחותינו. אני מקווה שגם עליכם עבר כזה, או לכל הפחות - סופשבוע נעים וחינני.

טבעת אחת

שלוש טבעות למלכי עלפים תחת שמי הטללים,
שבע לשרי גמדאים בנקרות עוטות-צל,
תשע לבני האדם, בני תמותה אומללים,
אחת לשר האופל על כיסאו האפל,
ואפס טבעות לשרונה, כי יש לה אצבעות נקניקיה,
בארץ מורדור, שם רובצים הצללים.

אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי. כולה התחשק לי לענוד טבעת ענקית כזאת, כמו שראיתי על כמה בלוגריות שמנמנות שאני אוהבת. איזה ניצנוצאז' קולוסאז' שיעשה לי טוב על הנשמאז'. זה לא בדיוק תרופה לסרטן המעי הדק נכון? אפשר היה לחשוב, אבל שוב נוכחתי לדעת שאני שמנה מדי בשביל לחיות במדינה הזו. כנראה שחורים בסכר אני כבר לא אסתום עם אצבעי הקטנה. יש לי ידיים גדולות למדי, בדומה לאבא שלי וזכר ידיו הגדולות עטופות בנייר ליום עבודה או משהו, והבנתי כבר מזמן שצמידים אני לא אקנה בשנים הקרובות (לפחות, לא כאלה קשיחים כמו שאני רוצה, אלא רק גמישים או Cuffs שפתוחים מאחור וניתן להרחיב). אבל טבעות, לעזאזל, יש להשיג בחו"ל במידות גדולות יותר משלי, בחנויות המידות הגדולות וגם בחנויות תכשיטים פשוטות (יענו High Street), ובארץ זה כמעט בלתי אפשרי, כפי שמעידים החודשים שהאחרונים בהם חיפשתי טבעות כמעט בכל חנות אליה נכנסתי רק כדי לגלות שהן עולות לי על הזרת במקרה הטוב.

הנה דוגמה לטבעת שיכולתי לרכוש במידה שלי, לו חייתי בארצות הברית או הייתי מעוניינת לשלם 40$ על משלוח.

טבעת ינשוף של טוריד

באנגליה, לעומת זאת, יכולות שמנות כמוני לקנות את הטבעות הבאות, אבל אוונס לא שולחים לישראל.

טבעת נחש וגולה של אוונס

ציפור נחמדה שהיתה מתאימה לעגילים הטורקיים שלי

הרשת היחידה בארץ בה יש טבעות במידה XL שטובות עליי היא, למרבה הפלא, קסטרו. המבחר די קטן וחלק מהטבעות פושטיות להחריד, אבל חמושה בשי לחג שקיבלתי בעבודה, הצלחתי למצוא בפסח שתי טבעות שחשבתי שיהיו טובות, שתיהן עלו כ-60 ₪.

אני משערת שזו מחווה לטבעת האירוסין של קייט מידלטון

את זו אני אוהבת יותר, אבל לצערי היא על גבול הצרה מדי ונתקעה לי כבר על האצבע פעם אחת, כך שאני תוהה אם אני צריכה לוותר עליה וזהו. להחזיר אותה לחנות אני כבר לא יכולה, כי הורדתי את התוית. באסה.

בנוסף, מצאתי לפני כמה זמן טבעת שהיתה טובה עליי ב-Accessorize שזה די מפתיע, כי הטבעות שלהם ככלל קטנות (מגיעות עד מידה L בלבד). לזאת יש גזרה משונה במיוחד, והיא היחידה בחנות שהיא כזו. המוכרת אמרה לי שהיא גדולה מדי, ולכן הוסיפו לה מין הצרה בפנים. בכל מקרה, עליי היא טובה בדיוק. גם היא עלתה בסביבות ה-60 ₪.

לסיום, מצאתי בחור בקיר שבו שאני קונה כל מיני אביזרי קוסמטיקה זולים שתי טבעות מתרחבות חמודות. אני שונאת טבעות מתרחבות כי הן צובטות אותי, אבל תמורת 12 ₪ החלטתי שלא יקרה אסון אם הן יתגלו כמעצבנות מדי.

הוד והדר בצבע זהב. זו לא צובטת (בינתיים).

זו כן צובטת, וחבל כי היא נורא חמודה.

אז אלו חמש הטבעות היחידות שמצאתי במדינה שטובות עליי. בסדר, לאורנה לאלו יש טבעות גמישות יחסית ויש לה אחת או שתיים שטובות עליי אבל דווקא שהיו במידה שלי מצאו חן בעייני פחות (ולמה להתפשר ב"לא ממש" כשיש לה כל כך הרבה תכשיטים אחרים שהם "בדיוק"). אז הנה הן,

חמש טבעות לשרונה שיש לה אצבעות נקניקיה,
מתוכן שתיים לא נוחות בכלל,
בארץ מורדור, שם רובצים הצללים.

לסיום - אני מציבה בפניכם אתגר, מעצבי ישראל, מישהו רוצה להכין לי טבעת ניצנוצאז' מהממת? אני מחכה לכם כאן עם השמיכי והמקלדת.

עדכון קצר על קיצוץ מידות הביניים בטופ שופ

לפני שבוע ומשהו נכנסתי עם חברתי היפה א' לטופ שופ המחודש, המרווח והיפה בקניון ארנה בהרצליה. חברתי, שרזה ממני בכשתי מידות, היתה בעיצומו של מרוץ אחרי ג'ינס ונכונה לבזבז קצת כסף על בגדים אחרים לעבודה. נכנסנו, הסתובבנו ולא מצאתי עבורה מכנסים במידה 14 או 16. ניגשתי למוכרת שחלפה על פניי ושאלתי אותה אם יש (להבדיל מבסניף בקניון רמת אביב לשם הפסיקו לייבא מידה 16) מידה 16. 

תאמינו או לא - המוכרת אשכרה תקעה בי את המבט. אני מתכוונת למבט שרואים בסדרות אמריקאיות גרועות כששמנה נכנסת לחנות בגדים "רגילה" ומבקשת למדוד משהו. עיניה סקרו אותי בבוז איטי מלמעלה עד למטה, מתעכבות על כל קפל וקימור. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שקיבלתי את המבט והפתעתי את עצמי כשהצלחתי לשמור על חיוך ולבקש ממנה שתלך לבדוק עם המנהל כי לא מצאנו שום 16 על המדפים (אני מניחה שזה קרה כי הייתי בהלם, אחרת הייתי מפנה לה את הגב ויוצאת מיד). אחרי כמה שניות היא חזרה ואמרה שלא, אין בחברה מידה 16 (שקר וכזב, כפי שיעיד מנהל הבנק שלי על הסכום שהשארתי בטופ שופ בלונדון).

ניסיתי כמה וכמה פעמים ליצור קשר עם משרד יחסי הציבור של הרשת, אבל הם לא עונים על המיילים שלי. אני פשוט לא מצליחה להבין למה הם מוותרים על קהל קונים גדול כל כך, הם לא אוהבים כסף? כלומר, עסקים לא קיימים כדי להרוויח כסף? כנראה פספסתי משהו בלימודי מנהל העסקים שלי. 

בקיצור - הם לא רוצים קונות במידה 44 ומעלה. חבל, כי לפני שני קייצים קניתי את כל המלתחה שלי אצלם (זה היה לפני שהם הפסיקו לייבא מידה 16). באתר החברה, אגב, יש כרגע 98 שמלות, 153 חולצות, 83 זוגות מכנסיים, ו-30 אוברולים במידה 16. כדי לקנות אותם, תצטרכו לנסוע לאנגליה. מצד שני, למה לטרוח? יש בארץ די והותר אלטרנטיבות למידה 44, שלא לדבר על מידות גדולות יותר. לוזרים.

באתי מדדתי צילמתי

ביום שישי התעוררתי מוקדם - קצת לפני אחת בצהרים! מיד התקשרתי לחברתי א' ואמרתי לה - את ואני מותק, את ואני! אמרה, יאללה למה לא וכך היה.

נסענו לקניון שרונים שם היה לי ענין קטן לסדר - רציתי להחליף את אחת השמלות שקניתי בדורותי פרקינס, כי אני לא לובשת אותה. אבל משום מה חשבתי שקניתי אותה לפני חודש ומשהו בעוד שלמעשה קניתי אותה בינואר, שנאמר - אופסי. אז להחליף אותה לא יכולתי (למרות שסיוון, מנהלת החנות הנעימה אמרה שתבדוק עם שירות הלקוחות אם יש מה לעשות ותחזור אליי) אבל בכל אופן רציתי לראות מה חדש. גם א' חשקה באיזה ג'ינס להפיס את רוחה המיוסרת כמעה, אז העמסנו בגדים והתחלנו למדוד. 

היתרון בחנות, כפי שציינה מוכרת חביבה, הוא שלא רק שיש להם מגוון בגדים במידה 48 אלא שאלה אותם הבגדים שקיימים גם במידה 38, כך שהלקוחה השמנמנה לא צריכה להרגיש כמו יצור מוזר כלשהו שיצרו עבורו במיוחד קו נפרד שיספק את צרכיו. פה את סתם לקוחה, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצות לא?

אוקיי, כשאני חושבת על זה לא רשמתי לי את מחירי הבגדים שמדדתי פה. זה די מחוכם מצידי.. מצד שני לא זכור לי שהיה פה פריט אחד שעלה יותר מ-450 ש"ח (אני אראה לכם איזו שמלונת היתה הכי קרובה למחיר הזה). רובם עלו פלוס מינוס 300 ש"ח. אגב - יש מכנסים עד מידה 48 כולל ג'ינסים מסוגים שונים.

שמלת פרפרים שחורה - מדגישה מותן צרה אבל בעלת מחשוף עמוק מדי (אפשר לעשות תפר קטן ולסגור). לטעמי היא היתה צרה מדי למטה, ציפיתי שתתרחב יותר.

חולצת משבצות - נעימה להפליא ושזורה בחוט ניצנוצאז' עדין אבל ממש לא הסגנון שלי.

שמלונת עם רקמת ניצנוצאז' ואבנים - היא זו שעלתה יותר מ-400 ש"ח ואחת מהשתיים שהכי אהבתי בחנות. הצבע קליל ויפה ואני מתה מתה מתה על אבנים כאלה.

חולצה לבנה עם צווארון תחרה - לא מתאימה לסגנון שלי אבל היא רכה ונעימה להפליא ומי שתקנה אותה תהנה ממנה לבטח.

טוניקה לבנה עם צווארון אבנים וניצנוצאז' - כמה שאהבתי אותה! היא מחמיאה להפליא בחזה (מדדתי מידה 18, ה-20 היתה גדולה עליי) והצווארון יפה ומנצנץ כל כך. לא קניתי אותה מהסיבה המצערת שאני לא צריכה אותה בי-כלל וחבל כי היא נהדרת בעייני.

שמלה קיצית עם צווארון אבנים וניצנוצאז' - מגיעה טיפונת מעל הברך והבד קליל ונעים. הבעיה שלי היא שהצווארון סגור מדי לחזה גדול והבד, כיפי ככל שיהיה, ממש לא בסגנון שלי. אבל שוב - היא תהיה מעולה למישהי שאינה אני.

בסוף א' הסתפקה בחולצה ואני לא קניתי כלום, כי לא התאהבתי בשום דבר. כלומר, אהבתי מאד את הלבנה והתכלכלה אבל ממש אין לי צורך בהן וזו תהיה קניה שאני אתחרט עליה אחר כך, אז חבל. אולי אני אחזור אליהן בהזדמנות אחרת, עם תקציב בגדים גדול יותר. אגב, אל תשימו לב לשיער שלי בתמונות האלה, הוא מלא מוס קשה כזה ולא הצלחתי לעשות איתו שום דבר מועיל, פשוט כלום, אז ויתרתי.

אחר כך, הלכנו לחפש מזון לאכילה, ובדרך למדרגות נתקלנו בחנות של שופרא. יאמי יאמי, מה אומר לכם. הם התחילו לקבל דגמי קיץ ויש להם מכירות סוף עונה מצוינות על דגמי חורף שנשארו. לראייה, א' קנתה מגפי עור מרהיבות וסקסיות להדהים (לא אופציה בשבילי, כי היא הולכת עם עקבים גבוהים ואני ממש לא) ואני מדדתי את הנעלים החמודות האלה של Irregular Choice.

אני חייבת לציין את המוכר המגניב, צוריאל, שלא רק שהיה חברמן רציני, גם שכנע אותי לא לקנות את הנעלים הטורקיזיות שכל כך אהבתי, בגלל שלא הייתי בטוחה אם הן טובות או קטנות והוא לא ראה טעם לקנות נעלים שלא יהיו נוחות לי. שתרים יד מי שאי פעם שמעה משהו כזה ממוכר בחנות נעלים. לי זו היתה הפעם הראשונה ואני ממש מעריכה את זה.

בסוף קניתי מגפונים שלא אראה לכם כרגע, אבל כשתראו אותם תבינו למה א' שקלה להפסיק את חברותנו שם ומיד (שמרנית שכזו!). את שני זוגות המגפיים קנינו ב-50% פלוס 7% הנחת חברת מועדון שלי. שווה.

לסיום, הנה תצוגת אופנה של חברה אוסטרלית בשם City Chic המייצרת בגדים במידות 14-22. הסיבה שאני משתפת אתכם בוידאו הזה, היא לא הבגדים היפים (מרובם לא התלהבתי, עליי להודות) אלא המגוון וההתייחסות לאישה המלאה כל.. אישה. יש שמלות קצרות וארוכות ויש ידים חשופות ומכוסות ובאופן כללי - אין הבדל גדול בין הבגדים שלהם לבגדי אופנת רחוב רגילים של חברות אחרות. בקרוב אצלנו, אפשר רק לקוות.

Mind the Gap שרות לקוחות

אי שם ב-18/12/10, טעיתי ותעיתי בנבכי קניון עזריאלי והגעתי לחנות גאפ בחיפוש נואש אחרי חולצות בייסיק עם שרוול ארוך (או בעברית, גופיות). העומס בחנות היה מטורף בגלל הסייל שהיה שם, אבל מצאתי שתי חולצות רכות למראה במחיר סביר ביותר ולכן מיהרתי לקנותן בלי למדוד במחיר 139.80 ש"ח. רבע שעה מאוחר יותר מצאתי את עצמי בתא המדידה של מנגו, וחשבתי שכדאי לנצל את המראה ולמדוד את מה שקניתי. החולצות היו מחרידות. לשמחתי, זה היה ממש מתי שנכנס לתוקפו חוק ההחזרים, ולכן חזרתי לחנות, עמדתי בתור לקופה וביקשתי להחזיר את מה שקניתי. נאמר לי שאין באפשרותי לקבל החזר במקום, למרות ששילמתי במזומן רבע שעה קודם לכן, ושישלח אליי צ'ק הביתה. כשאמרתי שזה מגוחך ולא מקובל מחנות אמריקאית, ננזפתי "אל תתרגזי ואל תצעקי". חתמתי על אישור הכתובת שלי והלכתי עצבנית, כשאני נשבעת לעולם לא לדרוך בחנות הזו (או בקניון הזה).

עברו כמה ימים, והגיע בדואר צ'ק על סך 139.80 ש"ח על שם רונה ראובני עם תאריך של יומיים אחרי הקניה. בבנק סרבו להפקיד אותו, מאחר וזה לא השם שלי (כפי שציינתי בטופס, מן הסתם). התקשרתי לשרות הלקוחות לבקש צ'ק חדש ונאמר לי שקודם עליי לחתום על טופס שמעיד שאין בכוונתי להפקיד את הצ'ק הנוכחי. אמרתי שהבנק לא מוכן להפקיד אותו, אבל זה לא עזר. יומיים אחרי זה פוקסס אליי הטופס הארוך והמגוחך בו אני מאשרת שאין לי תביעות נוספות מהחברה. חתמתי מיד ושלחתי לפקס בחזרה. מאז עברו כמעט שלושה שבועות ואין צ'ק. התקשרתי אין ספור פעמים למספר שרות הלקוחות שלהם, ואין מענה. השארתי הודעות ולא חוזרים אליי.

יש סיכוי טוב שזה שרות הלקוחות הגרוע ביותר בו נתקלתי אי פעם. זה אומלל במיוחד בהשוואה לחנויות שלהם בחו"ל, כי בלונדון החזרתי צעיף לחנות וקיבלתי כסף מזומן ביד. אבל עלינו לזכור שלא באמת מדובר בגאפ, אלא בזכיין מקומי שהוא ספק ה"שרות" של החברה. זה גורם לי להתגעגע לימים ש-ML אבדו מכנסיים שמסרתי להם לתיקון אחרי שנפלו להם כל הכפתורים ואחר כך טענו שמעולם לא מכרו מכנסיים כאלה.

עדכון 16:45 - התקשרו עכשיו מגאפ ואמרו שרוצים לשלוח צ'ק. איזו הפתעה!

עדכון 30.1.11 - קיבלתי צ'ק מתוקן.