תקווה

בלי לקים, בלי פיג'מות במבצע, בלי תזונת תריאטלון, בלי ברבורים מיותרים. רק שיר אחד שאני שומעת בלופ מהצהרים והוא מה שעומד ביני לבין יאוש מוחלט כרגע. אני מקווה שיעזור גם לכם.

כך שלפני שהשמש תשקע
אולי אור חדש יאיר
אולי עוד נשנה
נשתנה

אבל אני מלא תקוה
אדם הרי בצלם נברא

חמועלים נגד טילים

בזמן שמיטב סלבריטיאינו מצטלמים עם שלום כתוב להם על היד בטוש, ובלוגרי אופנה מסקרים את שבוע האופנה הישראלי ומתלוננים על זה שלא קיבל את תשומת הלב הראויה לו בגלל המלחמה, אני מאבדת את החשק לחיות.

אינני מתכוונת לרצון לתקוע את הראש בתנור החדש שלי ולשים אותו על אוטומט או לקפוץ מחלון הקומה התשיעית. כוונתי שחזרתי למצב קיומי שכבר הספקתי לשמחתי האדירה לשכוח לזמן מה, והוא השרדות במקום חיים. אני הולכת לעבודה, ואומרת שלום לשכנים, ואוכלת עוגה פה וכריך שם, ומשתדלת לפנות רבע שעה ביום שבה אני לא שומעת חדשות ברדיו או בטלוויזיה אבל כבר ימים שלא הייתי בסופר, או שרתי באמבטיה, או עדכנתי את הבלוג וכל טוסטוס שמאיץ ברחוב מוריד לי את הלב לתחתונים.

אבל היום, היום לבשתי סוודר (לא אופייני) ועבדתי יותר מ-12 שעות (לא אופייני) וישבתי בלי לפצות פה בזמן שהבנקאית שלי דיברה שטויות (מאד לא אופייני) ובאמא שלי שנשבר לי. נשבר! אז הנה אני, כותבת. כותבת עלאק, כי יש לי הרבה מאד מה לומר על המדינה בה אני חיה, על אנשים שחושבים שאם אתה מבקר את השלטון אתה לא פטריוט, על אלה ששמחים על דם אויביהם (גם כשאלה חיים, בעוונותיהם, בתל אביב) ועל המצב המזוין באופן כללי שאנחנו נמצאים בו עכשיו, אבל אני מתאפקת. מתאפקת ומנפקת פוסט ורוד ככל האפשר כדי שקוראיי המופגזים יותר ממני (חמישה טילים בארבעה ימים זה כלום לעומת העשרות ביום שאוכלים אחינו בדרום) יוכלו לבלות 5 דקות מיומם בערוץ תקשורת ששמו אינו מלווה במספר או אות, למרות ואולי אף בשל היותו ערוץ הבלים.

אז אלה הדברים שמחזיקים אותי (סוג של) שפויה בימים אלה ומרחיקים את ראשי ככל האפשר מהתנור.

מקלחת חמה אחרי יום עבודה ארוך

לא יאומן כמה אושר יכול להביא שעון שבת לדוד

חביתה עם תפוח אדמה שטוגנה במעט חמאה

ארוחת הערב המנחמת האולטימטיבית (כשאין פסטה אלפרדו)

חלוקי הורוד צמרורי ורך, קניתי אותו באפרודיטה לפני כמה שבועות

מסתבר שקשה להישאר מדוכדכת כשאת עטופה בכבשים עליזות

בפרט שהשמיכה שבה את מתעטפת לעת ליל עטופה בציפה מכותנה

מצרית בצפיפות 700 (שעוד נדון בה אחרי המלחמה)

נעלי הבית המכולבות שקניתי בלונדון נשלפו מהארון בדיוק בזמן

חג המולד הגיע מוקדם השנה

הדודה והדוד הביאו לי גרב מלאה ממתקים מאיטליה, אללי

ולסיום, מסיכת בוץ ורוזמרין אדירה של Chantecaille

קיבלתי שתי דוגמיות בליברטי בלונדון ואני מתכוונת לקנות 

לי עוד, כשתגמר המלחמה ויחזור לי החשק לחיות

גינוי בינלאומי, זו לא התמונה הנכונה! או, הנה

לילה טוב ושקט לכולם, ומי ייתן ותסתיים המלחמה הזו מהר ככל האפשר תוך מינימום אבדות. אנא השתדלו לזכור שגם בעזה עצמה יש משפחות שהן קורבן של פושעי החמאס בדיוק כמונו. יש המון מלחמות מוצדקות, אבל השלום תמיד מוצדק יותר.

השמנתול במגפים

בזמן שכל המי ומו ממתינים בקור לתצוגה של מוסקינו ומקללים את הרגע שנולדו, אני יושבת לי פה שמנמנה ונינוחה ורועדת מקור בנוחיות של ביתי שלי. יש לי שבע דקות בדיוק עד שיתחיל הפרק של טיטאניק (אני אומרת לכם, הפעם זה הסוף שלהם. יש לי תחושת בטן) וזה בדיוק הזמן שנדרש לי כדי להראות לגם מה לבשתי ביום חמישי. אוי ווי, חמש דקות. מהר חיש!

זוכרים את חוסר הדיוק עליו דיברנו לא מכבר? אין תחום בו מימשתי את הקשקוש המעיק הזה השנה יותר ממגפונים. היו לי מגפונים אפורים של גזית שנורא אהבתי. הם היו מושלמים בצבע, בגובה, בגזרה ובנוחות. לקחתי אותם איתי ללונדון בשנה שעברה ואחרי שבוע של טחינה בלתי פוסקת הן חזרו לציון ונפחו נפשן. מאז חיפשתי באטרף מגפונים אחרים שיחליפו אותם. קניתי שלושה או ארבעה זוגות מגפונים במהלך השנה הזאת. חלקם חזרו לחנות אחרי כמה ימים, חלקם שוכבים במגירה חדשים כביום קנייתם ועם אחד אני הולכת בחורף אבל זה פשוט לא זה. הרבה כסף נשפך פה על כמעטים שלא עשו לי את זה וקניתי בגלל דחף מוטעה שבלבלתי עם סיפוק בעוד שלמעשה הסיפוק היה רחוק ממני מרחק שנות עור.

ואז ראיתי בפייסבוק של שופרא שיש להם מבצע עם איזו חברת קופונים בו אפשר לקנות 200 ש"ח במאה ש"ח. אמרתי לעצמי מממ ונכנסתי לאתר שלהם לבדוק אם יש משהו מענין. ושם מצאתי את מגפי מיקי האפרפרים, המגפיים הכי קרובים למה שחיפשתי בשנה האחרונה שראיתי זה זמן רב. קניתי שלושה קופונים (כלומר קניתי 600 ש"ח ב-300 ש"ח) ונסעתי לחנות בתחנה. מיקי לא היה שם, אבל המוכרת המקסימה הזמינה לי מיקי מסניף אחר במידות 40 ו-41 כדי שאוכל למדוד ולהחליט מי מהם מתאים לי. יומיים אחרי כן רכשתי לי את המגפונים הכי מדויקים שרכשתי מאודי - יש להם עקב בגובה מדויק (כידוע, אני לא נועלת עקבים גבוהים), צבע מדויק (אפרפר נוטה טיפה לחום), מרקם מדויק וגובה מדויק שנחתך בדיוק מעל הקרסול והופך אותן למושלמות למכנסים חצאיות ושמלות בכל אורך. מדויק לחלוטין, לפחות בשבילי. או בקיצור, אני מאוהבת.

מגפי מיקי משופרא שעלו לי, אחרי הנחת מועדון ושוברים,

760 ש"ח במקום מחיר מלא של 1140 ש"ח

ביום חמישי החבר'ה בעבודה החליטו לצאת להשתכר בעיר הגדולה בחברותא ואני החלטתי שזאת ההזדמנות ללבוש את השמלה הירוקה-כחולה שקניתי בלונדון לא מזמן. לפני שאראה לכם תמונות ואלך לראות את החבריה טובעים למוות, אספר לכם בתדהמה שלפי מורפיקס Teal בעברית הוא שַׁרְשִׁיר, שזה סוג של ברווז. ירוק-כחול איט איז דן.

אני לובשת - שמלה מדורותי פרקינס בלונדון
שרשרת מ-East בלונדון (שנה שעברה)
תיק מסכת אב"כ קטן מאנתרופולוג'י מלא תאמינו איזו עיר
גרביונים שקיבלתי מגאלה רחמילביץ'

מגפונים מדויקים של Atelier do Sapato משופרא

אני מופתעת בכל פעם מחדש מכמה שההגדרות האסתטיות שלי שונות משל אחרים. גם הפעם, בדומה לפעמים קודמות שענדתי את השרשרת הזו, העירה לי אחת מחברותיי שהיא מעריצה את האומץ שלי כי היא בחיים לא היתה עונדת תכשיט בולט כזה. בעייני מדובר באחד התכשיטים הסולידיים והמשעממים שיש לי, וזו הסיבה שאני לא עונדת אותו הרבה. על טעם ועל ריח אין מה להתווכח רבותיי.

ועכשיו אבקשכם בכל לשון של בקשה לחגור את חגורות ההצלה שלכם, ללבוש מעילים חמים, להשאיר את הציוד שלכם בתאים ולעלות אל הסיפון בצורה מסודרת ומהירה. והכי חשוב, בלי פניקה!

עדכוני דירה

בתנור פשטידה מתפשטדת ואני מתה מרעב אחרי יום של שינה ונקיונות. לפיכך אני חייבת למלא את הזמן עד שהיא תהיה מוכנה ללעיסה, ואין אמצעי יעיל יותר להעברת זמנים מאשר קרקוש על המקלדת. זמן לעדכוני דירה!

ראשית, אתמול הגיע במשלוח אישי עד הדלת קישקש אחד. את הדר קפלן אני חושבת שאתם מכירים. כתבתי עליה כאן לפני שנתיים בערך (וואו, אנחנו מזדקנים!) כשקניתי ממנה קישקשתא ליומולדת של אחי. מאז אני עוקבת אחרי יצירתה והתלהבתי מאד מראשי החיות הסרוגות שהיא יוצרת בחודשים האחרונים (ניתן לרכוש אותם בחנות המקוונת שלה). פניתי אליה לפני כמה ימים ושאלתי אם היא יכולה להכין לי ראש קישקשתא לתליה על הקיר ולשמחתי היא חשבה שזה רעיון טוב. וכך, אחרי מספר ימים של ציפיה מתוחה התאחדנו אתמול - אני והקישקש, שיקרא מעתה הרב קישקש. אני חושבת שכל בובנאית צריכה רב קישקש שיפקח עין על העניינים בסטודיו שלה.

אתמול תכננו לתלות תמונות בסלון אבל לסלון, ככל הנראה, היו תכניות אחרות. מסתבר שקירות הדירה עשויים מקריפטונייט. מסמר אחר מסמר נשרו לרצפה עקומים וקללות במגוון שפות נפלטו לחלל האויר. בסוף נשברנו, והחלטנו לחכות ולקנות מסמרים מאלוהים יודע איזו סגסוגת שתצליח לחדור את קירות האימה ולא להמשיך במלאכת התלייה לעת עתה. אבל לפני שנשברנו סופית, הצלחנו להפוך את פינת הטלויזיה לגלריה קטנה של כמה מהאמנים האהובים עליי (האחרים מיועדים לתליה בצד השני). החלטנו שהמסגרות הלבנות והרקע הבהיר יתמזגו עם הקיר ולא יפריעו לצפיה בטלויזיה, כפי שתמונות צבעוניות יותר היו עושות. מצד שני, אני חושבת שהן לא איבדו במיל מנוכחותן. טוב, שתי האמניות האלה מתמחות ביצירת אימאג'ים שנצרבים בתודעה.

צילום של רונית פורת, שרכשתי בתערוכה שלה בשנה שעברה

שני ציורים של איה רוזן, ינשוף שהוא אורגינל בצבעי מים ודיו והדפס של פוג 

על הקיר הצמוד, שעון קוקייה בעיצוב פסקל טרבאיי, שקניתי באלמנטו

בפינה מסתתר חתולסקי החתול. הוא עשוי מחרסינה ודומה לחציל, מה שמבטיח מינימום תחזוקה ומקסימום הנאה.

חוץ מזה, קיבלתי ארגונית נעלים שהזמנתי מאיביי ב-3$. היא מכילה 12 זוגות נעלים (צרות) ומתאימה לסנדלים ונעלי סירה שנועלים בקיץ.

מאחר ושטח הדירה קטן, ויש לי הרבה דברים לאחסן בארונות, הנעלים שאני לא נועלת ביום יום מאוחסנות בארגז המצעים של המיטה.

זהו להפעם. הסידור מתקדם, כפי שאתם רואים. מצד שני, יש עוד כמה ארגזים טובים של ספרים וחומרי מלאכת יד שמחכים לי באחסון והתירוצים להשאיר אותם שם הולכים ומתמעטים, כך שבקרוב יתחיל גל חדש של בלגן בבית. אבל זה לא יקרה השבוע. השבוע הזה עומד להיות עמוס מאד ולחוץ מאד ואין בו מקום לארגזים. גג גג נצליח להשחיל לתוכו איזה חתולסקי קטן, וגם זה בקושי. אם לכם, לעומת זאת, יש כמה דקות פנויות, אני ממליצה בחום לקרוא את הפוסט היפה הזה בבלוג במקום תה. שבוע טוב לכולם!

מרגי'אלה סטייל

למה אני בבוקר כל מתרגשת?

למה אכפת לי בכלל מה אני לובשת?

לאן אני במונית כל כך ממהרת?

מרג'יאלה סטייל! מרגי'אלה סטייל!

ג'קט בומבסטי,שקית מפלסטיק 

עם אותיות (כן) עם אותיות (כן)

סריג ענק ותיק של גיטרה

ואושיות (כן) ואושיות (כן)

ושייק טעים במיני מיקרו כוסיות

מרגי'אלה סטייל

הופ הופ הופ הופ הופ הופ 

מרגי'אלה סטייל!

כתבתי לכם שיר יפה על פי לחן עממי, מאחר ותארתי לעצמי שזו לא הפעם הראשונה בה אתם רואים את צירוף המילים Maison Margiela with H&M בפיד שלכם השבוע ושערתי שיתכן ואתם מתחילים להתעייף. אבל תאמינו לי, אין שום דבר מעייף או משעמם בקולקצית הקפסולה הזאת. המילה שאמרתי ללובה במונית בדרך הביתה (על מי אני עובדת, למשרד) היא וואו. פשוט וואו. 

בגדי הגברים לא פחות ממושלמים. יש שם כמה מעילים שכל גבר יראה בהם כמו דניאל קרייג שהסתובב לו איזה בורג בכיוון החיובי והחליט לגוון בבחירת הבדים תוך כדי חוסר התפשרות אופייני מוחלט על איכות התפירה והגזירה. נעלי הגברים, בפרט הסניקרז, מטריפות. ויש שם כמה תיקים שאני מוכנה למכור את אמי, זכרונה לברכה, בשבילם (מה? זה כבר לא יפריע לה נכון?).

בנוגע לבגדי הנשים, יש שם כמה שמלות ערב מרהיבות ממש בגזרות מתוחכמות ומחמיאות. מצד שני, יש גם בגדי אוונגרד שלא ממש שלא יחמיאו לאיש, אבל כן יגרמו ללובשת אושר אדיר. אמנות לבישה של ממש במחירים סבירים (יקרים, אבל זולים להדהים ביחס למחירי בית האופנה האמיתיים). והכי יפה - חלק גדול מהבגדים יתאים, לדעתי, גם לבעלות מידות גדולות. חלקם כפי שהם עכשיו וחלקם, עם כמה התאמות קטנות. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה מדדתי ג'קט בהשקה של H&M. הזרועות העליונות שלי שמנמנות למדי ולרב ג'קטים רגילים צרים עליי. שם הרגשתי כמו ילדה שלובשת את הג'קט של אבא שלה. והתפירה, אחחח התפירה! פשוט מרהיב.

הקולקציה תושק בעולם ב-15 בנובמבר ואצלנו בחנות בקניון עזריאלי תל אביב בשעה 9:30 בבוקר. מחד, אני נלחצת מהמחשבה שאצטרך להצטופף בתור עם כל בני ישראל כדי להניח את טלפיי על הפייבוריטים שלי מהקולקציה. מאידך, אני חושבת שהייחודיות של הבגדים והמחירים הגבוהים יהפכו את ההשקה לעממית פחות משיתופי פעולה קודמים של H&M עם בתי אופנה, כך שיש סיכוי שאצליח להשיג כמה מהדברים שאני רוצה לעצמי. מצד שלישי, חשבון הבנק שלי יראה כאילו עבר עליו טורנדו אם אצליח להשיג את כל מה שאני רוצה מהקולקציה, כך שלא יהיה נורא מדי אם אפספס משהו. בקיצור - עזבו אתכם משירים שחצי עולם כבר שמע. אם אתם באמת אוהבים אופנה, ויש לכם כמה שקלים פנוים, לכו לעזריאלי ב-15 לנובמבר ותגידו ששרונה שלחה אתכם.

ההשקה הלוהטת של השבוע

היום, כפי שוודאי כבר קראתם בכל הבלוגים וכבר יצא לכם מכל האפים, היתה השקה לה ציפיתי זמן רב מאד. בהשקה, שנערכה בשכונה שקטה בתל-אביב, בנוכחות מספר מצומצם של בלוגריות מהשורה הראשונה שנבחרו בפינצטה, הוצגה הדירה שלי. 

כנהוג בהשקות מסוג זה, הגשתי לבלוגריות משקה אלכוהולי צונן מוגז - סיידר אגסים מנורמנדי.

על כך הוספתי ירקות חתוכים לדיאטטיות בחבורה וגבינות בואשה ומיני פיצות (מיני פיתה, שמן זית, תבלינים, עגבניות מרוסקות, בזיליקום מהעציץ במטבח, קצ'קבל ומוצרלה, קישואים, עגבניות ובצל) ודוגמנית הבית היפהפיה הביאה פשטדת מלאכת ידה לתפארת.

הגבינה, אפעס, נראתה עצבנית.

עצוב לחשוב שבשבילה, זה עוד היה החלק החיובי של הערב.

בשלב זה, עת האורחות נינוחות ואוכלות, העברתי הרצאה קצרה על ההיסטוריה של הדירה, הקוים המנחים במלאכת עיצוב הפנים, רפרנסים ליצירות אמנות אירופיות קלאסיות שנמצאים בדירה וחילקתי תיקי עיתונות. הבלוגריות, כנהוג בענף, אכלו בפנים חתומות ולא שאלו שאלות בזמן השאלה החופשית. הבנתי שאסור לאבד מומנטום ושלפתי את התותחים הכבדים.

הבלוגריות נעורו לחיים בין רגע, ומיהרו לשלוח חיוכים מרוצים למצלמה, אינסטגראמים תיקתקו ולייקים זרמו כמו פטרון אנייחו איכותי לכוס סניפטר מקריסטל שוויצרי משובח.

הדוגמנית חששה ממניפולציה, אבל הבהרתי לה שהיא מוזמנת לכתוב על האירוע מה שהיא רוצה, כל עוד זה מפרגן.

אני עצמי זהרתי בתלבושת שרכשתי בנסיעתי האחרונה ללונדון, זה מכבר.

אני לובשת - חולצת פיג'מה מפריימרק

מכנסי פיג'מה מ-Next

בחצות הליל הזמנתי מוניות לאורחות ושלחתי אותן לבתיהן. כולי תקווה שהן הפיקו מהאירוע לפחות מה שאני הפקתי - הנאה אסתטית, שיחה אינטליגנטית ומרחיבת אופקים, טיפים לחיים טובים וארוכים וכמובן תחושה שאוהבים ומעריכים אותן. וכעת יקיריי, אפנה את הסלון, אתפיח את הכריות על הספה ואלך לנוח על משכבי, שכן באתי לחבק ויצאתי מחובקת.

כמה מילים יותר מדי על ענין שמסעיר את סבתו של אבי מאשה, עליה השלום

מצפים ממני להגיב, אז אני אעשה זאת בקצרה ולא אוסיף עוד כי באמת שיש לי דברים יותר מטרידים להתעסק בהם בימים אלה, לצערי. אז הבלוגרית הצעירה ההיא גילתה שהיחצנית ההיא תובעת ממנה 50,000 שקלים חדשים על הוצאת דיבתה ללא הוכחת נזק ועכשיו היא מנסה להוביל מתקפת נגד והבלוגוספירה כבר לא יודעת מה לעשות עם נפשה הקטנה והמטופחת. את דעתי בנושא אקצר למספר נקודות ואחרי זה אראה לכם תמונה של הנעלים שלי ונסגור ענין.

1. אנחנו עדים פה למלחמת אגו שעניינה השאלה הקדמונית המפורסמת למי יש יותר גדול.
2. שתי הנוגעות בדבר טיפסו כל כך גבוה על העץ שכנראה רק עורך דין יוריד אותן משם. שתיהן הולכות לשלם מחיר גבוה על גאוותן.
3. אני מאמינה שזה ייסגר מחוץ לכותלי בית המשפט ובמחיר נמוך בהרבה.
4. אם קיים פרס ליחצן הגרוע ביותר ביחסי ציבור, היחצנית הזאת ראויה לו על מה שעשתה לעצמה בימים האחרונים.


5. על פניו, מדובר בחציית קו אדום מסוכן מאין כמותו - יחצן תובע בלוגר על גילוי דעת ביומן מקוון. חופש הביטוי שלנו בסכנה, ואין פלא שבלוגרים רבים מזועזעים ומפוחדים מהענין. חשוב לזכור, שהבלוגרית הנ"ל לא נתבעת על שכתבה שהצלליות שקיבלה לבדיקה מחורבנות אלא על השמצת משרד היחצ ששלח אותן אליה. זה גורם לכל הענין להראות סביר יותר? לא באמת, כי נותני שרות אמורים לצפות שלקוחות כועסים ישתפו אחרים בחוויות הרעות שלהם. נהנית ספר לחבריך לא נהנית ספר לנו יפה בתאוריה אבל לעתים קרובות לא עומד במבחן המציאות. אני מכירה את הנושא מקרוב ומאחר והחלטתי לא לחשוף את שמו של המעצב שדפק אותי וחשבתי שזו הבחירה המוסרית ביותר. אני גם חסמתי את האפשרות להגיב לרשומה אחרי זמן מה, מאחר ופחדתי מהשפעת התגובות על המעצב המדובר במידה ויקרא את הכתוב. חלק גדול מהקוראים שלי לא מסכימים שזה מוסרי, וכועסים עליי כי הם מפחדים שהם יהיו הלקוח הבא של המעצב הזה ויגלו את מה שאני גיליתי עליו בפגישה הראשונה רק אחרי שכבר שילמו לו ונתקעו איתו. אז מי צודק פה? הבלוגר ששומר את הפרטים המזהים לעצמו או זה שהולך עד הסוף עם האמת שלו? זה נושא מורכב ונפיץ, מאחר וכולנו יודעים שיש כאלה שהאמת שלהם אינה אפילו בת דודה רחוקה של האמת האמיתית, וממילא אמת היא דבר סוביקטיבי. בקיצור, מדובר בסוגיה שמזכירה נחש שבולע את זנבו. בכל פעם שנדמה לי שהגעתי לאיזו הבנה חד משמעית בענין, אני מוצאת עוד טיעון שמערער אותי.

ונראה לי שזה הסיפור המרכזי פה - הערעור. ערעור של כללי המשחק, ערעור של הבטחון העצמי של הכותבים, ערעור של אמות הסיפים של חופש הביטוי. האם הסיפור הזה הוא סיפור על חופש הביטוי או סיפור על שתי נשים שטיפסו גבוה מדי על עץ? אני מניחה שימים יגידו. הנה נעלים.

ספחת מי ספחת מי

אתמול תכננתי לכתוב שורה שתים על כך וכך ולהקדיש את שאר הרשומה לספות ועניינן. במקום זה יצאה לי טחינת ריחיים של רשומה שלמה והספות נדחו ליום אחר. ובכן, הגיע יום אחר נחוגה ונגילה בו.

זוכרים שדיברנו על התסכול המתמשך שנוצר כתוצאה מחוסר דיוק בבחירות? ובכן, זה נכון לכל התחומים בחיים מלבוש ועד בני זוג ובטח ובטח כשזה נוגע לספות.

לפני שנכנסתי לדירה שלי, שהיא דירה קטנה, קניתי ספה בחנות בדרום תל אביב. הקווים המנחים לבחירת ספה הוגדרו כמתאימה לשינה ואירוח, גבוהה ונטרלית ככל האפשר, והספה הזאת התאימה לכך. היא עלתה כ-2000 ש"ח ונראתה לי בזמנו כבחירה מתאימה בזכות היותה גבוהה, בצבע נטרלי (בחרתי גרייז') ומגובה בשזלונג שנראה מתאים למי שנוהגת לשרוץ תמיד עם הרגלים למעלה. נכון, לא אהבתי אותה אותה אבל הייתי לחוצה בזמן ובכסף, ושכנעו אותי שזה הדבר הנכון לעשות, בניגוד לתחושות הבטן שלי שאמרו חכי. אז קניתי אותה ושבועיים אחרי זה היא הגיעה ושנאתי אותה מהשניה הראשונה. היא היתה ענקית ביחס לדירה, מילאה את הסלון והזכירה לי יותר מכל אחוזת קבר זוגית משיש. גם הכריות שקניתי לה, בצבעים מתאימים לכורסה, לא עזרו.

לקח לי יומיים שלושה עד שהחלטתי שאני והיא יוגו יוגו, כמו שאבא היה אומר (והתכוון ברוגז). החלטתי למכור אותה ביד 2, אבל לפני שהספקתי להעלות אותה לאתר מצאתי קונה בפייסבוק. אז כמה מאות שקלים הלכו לקיביניקפיץ, אבל התחושה הכללית היתה טובה. הקונה שמחה מאד על המציאה שהתאימה לה בול, אני שמחתי שהכסף לא הלך כולו לפח ובא לציון גואל. עכשיו התפניתי לקנות ספה חדשה והחלטתי שאני לא חוזרת על אותה הטעות פעמיים.

חזרתי למטרו, החנות בה קניתי את הכורסה וההדום שלי, ובחרתי ספה מהתצוגה. אחרי הנחה, היא עדין עלתה פי כמה וכמה מספת הגרייז' אבל מצד שני, היא באמת שווה את זה. כשראיתי אותה היא נראתה כמו בתמונה התחתונה, אבל אני בחרתי (בניגוד להמלצת המעצבת ובעל החנות) לרפד אותה מחדש בריפוד שנראה בחלקה העליון של התמונה, זה שמלכתחילה רציתי בשביל הכורסה וההדום ושכנעו אותי לא לבחור בו.

בעל החנות המליץ בחום לרפד ככה רק את הכריות ואת המזרן להשאיר בצבע אחיד כלשהו, אבל אני סרבתי וביקשתי לרפד את כולה בג'ונגל האמזוני מספר 2 שבחרתי וכך היה. אני יודעת בדיוק מה אני אוהבת וכשהספקות הולכים, אני גם עומדת על כך.

שבוע ומשהו מאוחר יותר, עם בוקר יום שישי באה הקונה לקחת את הספה החדשה שלה. בבוקר יום ראשון שאחריו, דפקה בדלת הספה החדשה. ועכשיו, למרות שאין עדין שטיח, וחסרה ספריה נוספת בסלון, ועוד לא תלינו תמונות, ויש ארגז עם משהו סודי מתחת לספה, ובמקום פרחים על השולחן יש מברשות איפור (שבלוגרית או לא שבלוגרית?) העסק כבר נראה פי מיליון יותר טוב, וחשוב הרבה יותר - מרגיש פי עשרה מיליון יותר טוב, ולהבדיל מקודם מרגיש כמו אני.

 

מסקנה: אל תתנו לאף אחד להכתיב לכם איזו ספה תהיה לכם.

מעתה יעסוק הבלוג הזה בנושא אחד בלבד, והוא העצמה ריפודית. או ליתר דיוק, העצמה ספתית. כבר זמן רב שאני מתכננת בסתר לעשות את המעבר הזה, והנה הגיע הרגע. שכחו מיונקים ימיים ורשתות חברתיות, מהיום הבלוג הזה הוא בלוג ספות וריפודים. המוטו החדש שלנו הוא ספות וריפודים זה שמחות וריקודים. ועכשיו אם תסלחו לי, הוזמנתי להשקה של תא עם קירות מרופדים ומאד מאד חשוב לדייק.