אני מוציאה את המונח "מידות גדולות" מהלקסיקון

שולם עליכם, עגולי הכנפיים. ברגעים אלה ממש מונחת לפני רשימת המטלות היומית שלי, והיא ארוכה כמו הגלות and then some. אז למה אני כותבת פה במקום לעבוד, אתם שואלים? התשובה היא שאתמול בלילה זז לי משהו במוח ועכשיו אני לא מצליחה להחזיר אותו למקום. תקוותי היא שאצליח להזיז את החלק הזה גם אצלכם.

אתמול בלילה עברתי על הפידלי שלי ונתקלתי בכתבה הזו בבלוג של חנות האופנה המקוונת החביבה, מוד קלות'. אם לאמלק לכם, הצוות של מוד קלות' ניהל דיון מתמשך בשאלה האם נכון או שגוי לנהל קטגוריה נפרדת של בגדים במידות גדולות והחליטו לבסוף לבטל אותה, בטענה שבגדים צריך לחלק לקטגוריות לפי סוגם ולא לפי מבנה הגוף של הלובש. כך שמעתה יופיעו הבגדים במידות XS-4XL בכל חלקי האתר בלי שום התייחסות מיוחדת ותם עידן המידות הגדולות. במקביל, דורותי פרקינס הכריזו על השקת קו מידות גדולות חדש, למרות שהקו הרגיל שלהם מגיע עד מידה 50 מאז השקת המותג.

ההכרזות האלה גרמו לי לתהות מה מקור ההפרדה בין מידות גדולות ומידות רגילות מלכתחילה. השאלות שמטרידות אותי הן שתיים - למה רשתות אופנה מפרידות את המידות הגדולות מאלה הקטנות ומי היה ה"גאון" השיווקי שהחליט לציין מידות בגדים כגודל ולא כמספר. 

ראשית, יש כאן ענין תרבותי. טווח המידות ה"רגיל" משתנה בהתאם לרוח הזמנים. בשנות התשעים המאוחרות יכולתם למצוא מידה 46 בכל חנות נורמלית, והיום קשה למצוא מידה 44. בעבר מידה 48 נחשבה ענקית והיום יצרני מידות גדולות מציעים כחלק רגיל מהקו שלהם בגדים במידה 56. גם המידות הקטנות ביותר 2-0 נוספו רק בעשורים האחרונים ולא היו קיימות לאורך רב המאה העשרים.

התרבות הצרכנית בה אנחנו חיים מוכרת לנו תדמית מסוימת לה אנחנו צריכים להתאים כדי להיות ראויים לאושר. הבעיה שלנו היא שאנחנו לעולם לא נתאים לתדמית ולכן לעולם לא נפסיק לצרוך מוצרים שאמורים לקרב אותנו אליה (זו אמנם קלישאה אבל זכרו שגם צילומי הדוגמניות בתקשורת מרוטשים כדי להתאים לסטנדרט בלתי אנושי מסוים). התדמית הזו כוללת מוסכמות חברתיות (עדיף להיות גבר לבן וסטרייט מאישה שחורה ולסבית), סמלי סטטוס (הרכב הנכון, הדירה הנכונה והמשרה הנכונה) ומראה (מידה, גוון עור ועינים, מראה עור). לחברה צרכנית משתלם לחלק את מידות הבגדים ל"טובות" ו"רעות" ולהקצות את מי שלא עונה על הגדרת היופי הסטנדרטי לרשתות אופנה נפרדות בהן מוכרים ביוקר בגדים סוג ב לאזרחים סוג ב. רמת השרות מתאימה לרמה הנדרשת בידי הלקוחות, הלא ברור לכם שלקוח של מרצדס לא היה מוכן לקבל את רמת השרות שמקבלים צרכני התחבורה הציבורית.

שנית, יש את הפן המעשי. בגדים במידות גדולות דורשים יותר בד מה שמטרפד לעתים את היכולת לייצר בגד מסוים בטווח מידות רחב ולתמחר את כל המידות בו באותו האופן. לא יתכן שנשים שמנות ישלמו יותר על הבגדים נכון? נכון. אבל יש דרכים לעקוף את זה, כמו להעלות את מחיר כל המידות לרמה אחידה שתסבסד, כביכול, את עלות הבד הנוסף ואם צריך גם את הצורך בתדמיתנות כפולה עבור כל דגם.

אז למה בעצם דורותי פרקינס בחרה להוסיף קו נפרד של מידות גדולות במקום פשוט להגדיל את טווח המידות שלה עוד יותר? קו נפרד מאפשר מיתוג נפרד והפרדה בין שני קהלי היעד. יש שתי סיבות לרצות להפריד בין הקהלים וכל אחת מהן עגומה יותר מהשניה - המחשבה שלנשים שמנות צריך למכור אחרת מלרזות (כלומר, להשתמש בקמפיין אחר) והרצון להמנע מתדמית של רשת שמוכרת לשמנות, כי איזו אישה רזה ואופנתית תרצה לקנות בחנות שמוכרת לנשים שמנות ומוזנחות?

נשים שמנות אכן מרגישות נפרדות מקהל הנשים הרזות אבל אין לכך סיבות מוצדקות או מוסריות. אנחנו מרגישות נפרדות כי מתייחסים אלינו ככה והתרגלנו. התרגלנו לקבל בגדים דלים מכל בחינה אפשרית ולשלם עליהם יותר. התרגלנו לקנות טרנינגים של גברים במקום פיג'מות כי לא הציעו לנו משהו אחר. התרגלנו לחזיות מכוערות ויקרות שמצמצמות וחונקות אותנו. אחרי מספיק שנים של יחס חברתי מסוים את מתחילה להפנים אותו ביחס לעצמך. אם איש אחד אומר לך שאתה שיכור למי אכפת, אבל כשכל רשתות הצריכה, הפרסום, העיתונות ומערכות הבריאות אומרות לך שאתה שיכור, אתה הולך הביתה, מכבה את האור ונכנס למיטה.

בחברה בה אנו חיים כיום ההפרדה בין ערכים, חיברות וצריכה לא קיימת יותר. פרופסור דן אריאלי וכלכלנים התנהגותיים אחרים דנים באריכות בכך שסביבת החיים הנוכחית שלנו ביטלה את חופש הבחירה ויכולת דחיית הסיפוקים ומחייבת אותנו לפתח מנגנונים חדשים שיחליפו אותם כדי לחיות טוב באמות המידה שלנו. ברגע שאנחנו מפתחים מודעות לכך העינים נפתחות, אנחנו מתחילים לראות את האיש שמתפעל את העסק מאחורי הוילון ומפתחים את היכולת לשים גבולות חדשים במקום בו אנו זקוקים להם. אין סיבה להסכים לכך שרשתות בגדים יסמנו את מידתי כ"גדולה פי שתים מהרגיל" במקום "50" שהוא מספר נטול ערך על רצף מספרים נטולי ערך.

אנחנו, ציבור הצרכניות השמנות, נמצאות כבר שני עשורים לפחות במאבק על זכותנו לקנות בגדים ראויים במידה שלנו. אני אומרת, הגיע הזמן לעבור לשלב הבא - זה שמוד קלות' נמצאים בו, ולדרוש לחסל את ההתייחסות התרבותית והצרכנית למונח "מידות גדולות". 

אני לא בלוגרית מידות גדולות. אני בלוגרית אופנה ושמנופמיניזם. כבר שנים שאני מגלגלת עינים ודופקת את הראש במקלדת בכל פעם שמישהו משתמש לידי ביופמיזמים נשים אמיתיות כי מרתיח אותי שאנשים מנסים לטייח את העובדות שניצבות מול עיניהם כדי שלכולם יהיה "נעים" יותר. זה לא נעים לי וגם אם כן היה, נעים זה לא ערך בעייני אלא כלי שאנשים שאין להם יכולת לשים גבולות מנצלים לטובתם כשרומסים אותם. ותאמינו לי שכשמישהו רומס אותך, הדבר האחרון בעולם שמענין אותו זה אם נעים לך באותו הרגע או לא כי אתה בלתי נראה בעיניו. 

אתמול בלילה שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה נטולת יכולת להרדם. כבר ימים שאני מתרחקת מפייסבוק ומקריאת כתבות בעיתונות הפופולרית כי אווירת השנאה והאלימות שחוגגת בישראל הפכה לבלתי נסבלת עבורי. חשבתי על כל הציבורים עליהם אני נמנית ונגדם מופנית שנאה והסתה ועל המחיר הגבוה שאנחנו משלמים על הציווי להיות נאמנים לערכינו ולעצמנו. ואז עלה בי שביב תקווה. שרונה, חשבתי לעצמי, בעוד חמישים שנים המאבק המייאש והמייסר שלנו נגד מיזוגניה, הומופוביה ותרבות האונס יהיה אנקדוטה מהעבר. אנחנו נראה את נכדינו נהנים מעולם טוב יותר, בזכותנו, ומזלזלים בנו על כל מה שסבלנו בדרך לשם. הם יוולדו לתוך עולם מכבד יותר ודרך החיים שלנו תראה להם פרימיטיבית, ובצדק. זה לא חלום, אני מוקפת בנשים וגברים שנלחמים כל יום במגוון דרכים כדי להביא אותנו לשם.

אז אני מודיעה רשמית שאני עם המונח "מידות גדולות" גמרתי. לא אשתמש בו בעצמי ולא אגלה סבלנות כלפיו. אני מקווה שתצטרפו אליי. זה נשמע אולי כמו צעד קטן מאד לאנושות, אבל כשאת אישה ישראלית שמנה (בין שאר הדברים) זה משהו די גדול.