תפרסמי רשומה בשבלוג, היא אמרה לי

אני לא יודעת מה אתכם, אבל מלחמות לא עושות לי מצב רוח או חשק לכתוב, לפחות לא דברים שניתן לכותבם בבלוג א-פוליטי. טוב, בלוג פמיניסטי הוא בלוג פוליטי מטבעו אבל אין פה מקום לדיונים שנופלים בקטגוריות ימין-שמאל פוליטי קלאסי (למה? כי מטרת השבלוג היא לאחד ולא לקטב). בנוסף, ציינו השבוע ארבע שנים למותה של אמא, מה שהפיל אותי לכמה ימים. אז לא ממש כתבתי פה לאחרונה. אבל היום בצהרים יעל אמרה לי לכתוב משהו, ואם יעל אומרת כנראה צריך.

כשהמוזות שותקות, צריך לכתוב רשומה קצרה. וכשצריך לכתוב רשומה קצרה, מפרסמים מה לבשתי היום. אז זה מה שלבשתי בשבוע שעבר להשקת הספר החדש של מיה לנדאו, המנטורית העסקית המתמחה בשיווק עסקים של נשים עצמאיות בעיקר בתחום הלייף סטייל אבל לא רק. אני מבטיחה שנדבר על הספר בהזדמנות אחרת, אבל לעת עתה נסתפק במועט.

אני לובשת

טוניקה ממשי של דנה סידי מרזילי

ג'ינס קצרים מאסוס (ישן)

כפכפים מגאפ (ישנים)

שרשרת עם ליפלופים כחולים מחנות בכפר שמריהו
שרשרת של ה.שטרן עם טבעת של אמא עליה

דנה סידי היא המעצבת החדשה האהובה עליי, או המעצבת האהובה עליי החדשה. לולא היתה לי משכנתה לפרנס הייתי קונה כל בגד שלה שעולה עליי (ויש כמה וכמה כאלה), אבל לעת עתה אני מסתפקת בטוניקה הנהדרת הזו שקוצרת מחמאות כמו לחמניה בחמאה. אני בטוחה שתשמעו עליה פה שוב בעתיד.

התיק הוא התיק מהרשומה הזו. אני לא נוהגת להשתמש בו בקיץ, אבל הזדקקתי לתיק גדול בשביל לסחוב את הספר של מיה שתכננתי מראש לקנות באירוע.

אוח כמה רזה הרשומה הזו, הלוואי שהייתי כחושה כמוה. אפילו לעשות הגהה כמו שצריך אין לי כח. יש לי רשימה של שבע רשומות שמחכות בקנה. מי לצילומים, מי לתחקיר ומי לשיהיה לי כח להושיב את ישבני ליד המקלדת ליותר מארבע דקות רצופות. אני מבטיחה לעשות מאמצים לחזור לשיגרת שבליגה בהקדם האפשרי. אבל קשה לי, קשה לכתוב כשהלב לא שם. עד אז - טו באב שמח לכם חצילים וחצילות. לפחות לא העתקתי לכאן קומוניקטים יחצניים על מארזי סבון בצורת לב ותחתונים אדומים מתחרת מנטה, גם זה משהו בימים אלה.