כבד את אביך ואת אמך

השבוע פיניתי שעה כדי לסדר כמה עניינים משפחתיים.

כבר זמן רב שאני מתלבטת מה לעשות עם הפתקים שאמא השאירה לי. שמרתי כמה מהם בחודשים האחרונים לחייה, וחשבתי למסגר אותם אבל איכשהו זה לא נראה לי מתאים. כשהתיישבתי השבוע לארגן מעטפה של תמונות למסגור, עברתי עליהם ותהיתי מה ואיך לעשות כשלפתע נזכרתי באלבום אחד, עם כריכת חתולים חמודה, שקניתי בחנות כלי כתיבה יפה בקובנט גארדן לפני כמה וכמה שנים ומאז שוכב בארון בחוסר מעש. הא! אמרתי לעצמי אמא היתה מחבבת את הכריכה הזאת והגודל שלו והדפים המגנטים מתאימים בדיוק לשמירת והצגת הפתקים האהובים. אמרתי ועשיתי.

שלפתי את האלבומון מהארון, הסרתי ממנו את התוויות וניקיתי אותו מאבק. למרבה השמחה הוא מתאים לפתיחה משני הכיוונים כך שעובדת היותו אנגלי במקור לא פוגעת בצורתו.

ואחר כך התחלתי למקם את הפתקים בתוכו בעדינות. התחלתי עם תפריט קטן ודרמטי של אבא, שמצאתי באחד היומנים הישנים שלי.

והמשכתי עם הפתקים של אמא, שחלקם (אלה שנכתבו בתקופה שעוד היה לה כח) מעוטרים בציורים צבעוניים שהיא ציירה לי, ברובם ציירה אותי או אותה, וחלקם במילות אהבה מאם לבת.

אחח נשמה יפה שלי, כמה שאני מתגעגעת אליה. אני שמחה שמצאתי בית הולם לכל המזכרות הקטנות האלה. עכשיו אני יכולה לשלוף את האלבומון ולהזכר במילים החמות שלה בלי לעשות בלגן ולפחד להרוס.

מאחר והייתי בשוונג, העברתי את התמונות האהובות עליי של משפחתי (ושרה נתניהו שנתקעה באמצע) למקום חדש בפינת העבודה שלי ובניתי להם מקדש מוושי טייפ. אני יכולה להרגיש את אבא מתהפך בקבר, אבל אין ספק שאמא וסבתא מרוצות.

וזהו לעת עתה. בין התמונות שמחכות למיסגור ותליה יש פורטריט של אמא שג'ני מייליכוב ציירה בצבעי מים. היא מחייכת שם חיוך נחמד ולמרות שהשיער שלה שם קצר מהכימו, זו תמונת דיוקן מלבבת למדי. אני מתכננת לתלות את התמונות הממוסגרות בחדר השינה, אבל לא בטוחה שארצה לתלות את התמונה הזו שם כי יש איזה קטע פאנג שווי שמתנגד לתמונות של מתים בחדרי שינה, מה גם שלתלות תמונה של אמא מעל המיטה זה ממש לא לענין, במיוחד לא כשהאמא גרמניה. נחיה ונראה!