על המחסור בדוגמיות ומשהו על מחיר ההצלחה בקריירה

לפני כמה ימים הייתי בסופרפארם ורחרחתי את הבושם הירוק החדש של קלואה. מאחר ונסיוני לימדני כבר מזמן שלא בוחרים בושם בלי למדוד אותו כמה פעמים ובמשך כמה זמן, ביקשתי דוגמית (אחרי הכל, הוא רק הגיע לחנות, סביר היה לחשוב שתהיה דוגמית במלאי). או אז הועברתי שרשרת שלמה של פרצופי לפת שכל אחד מהם נהג בי כאילו הייתי גנבת מלאת זימה ולא לקוחה פוטנציאלית שמבקשת לקבל שרות סביר, שניתן ברב מדינות העולם. דקות אחדות מאוחר יותר דיברתי עם מנהלת המשמרת בסניף, השארתי לה את מספר הטלפון שלי וזנחתי את החנות עצבנית. מיותר לציין שלא התקשרו אליי בימים שלאחר מכן.

עצבנית, פניתי ליחצנית של הרשת. זו, כמנהגה, מהרה לבדוק את הנושא ושעות בודדות אחרי שליחת המייל התקשרה אליי ועשתה שיחת ועידה איתי ועם דוברת הרשת. שאלותיי היו - איפה כל הדוגמיות? למה כשאני מבקשת לנסות מוצר קוסמטי לא קיימות דוגמיות, אבל כשאני מבצעת רכישה של מאות שקלים פתאום אני מקבלת שקית מלאה בדוגמיות שונות ומשונות, כולל דוגמיות בשמים? האם הדיילות שומרות את הדוגמיות לעצמן, כמו שרבים חושדים?

ובכן, מסתבר שכל ענין הדוגמיות אינו בשליטת הסופרפארם, אלא הספקים המקומיים הם אלה שמחליטים אינדבידואלית כמה דוגמיות להזמין מהיצרנים בחו"ל. באופן כללי, היא הוסיפה, נשלחות מעט דוגמיות לישראל. הדיילות בסופרפארם אינן עובדות של הרשת, אלא הספקים וההחלטה אם לתת דוגמיות ברוחב יש למתעניינים במוצרים, לפנק באמצעותן לקוחות שעשו קניה מכובדת או לשמור אותן ללקוחות הקבועים שלהן, היא לפי מדיניות החברה (לוריאל, YSL, אסתי לאודר וכולי) ולעיתים מוטלות לשיקולן האישי.

אז מסתבר שאת שאלותיי צריך להפנות לנציגים הישראלים של כל חברת קוסמטיקה בנפרד. אם למי מן הקוראים יש תלונה ספציפית בנושא, אני אשמח לברר את הענין. זה ללא ספק עשוי לענין. אני, בכל מקרה, רושמת לעצמי פתק מנטלי קטן לזכור מי היצרן בפעם הבאה שיקרה לי דבר כזה. שוין.

אחרי השיחה חיפשתי קצת מידע בגוגל על גלי ברגר, דוברת הסופרפארם. בשיחתנו היא היתה מכבדת, מכובדת ומקצועית וזרציתי לדעת עוד על הקריירה שלה. מסתבר שהיא נשאה את הנאום הקצר הזה בהייד פארק נשים של אונלייף, בו היא מדברת בין השאר ובכנות נדירה למדי על בעית הציפייה לקושי בהצלחה בקריירה ושעות העבודה הארוכות מדי.

 

כמי שמתייסרת מאז תחילת הקריירה שלי בהייטק בשל הציפיה מעובדים לספק שעות עבודה נוספות על בסיס קבוע (כי יש לי חיים מלאים מאד מעבר לעבודה שלי, שלמרות אהבתי אליה היא רק חלק ממני), וכמי ששמעה לא אחת את המילים "אנחנו מקדמים אותך לתפקיד בכיר יותר, כי אנחנו מאמינים בך וזקוקים לך, אבל המנהלים מתלוננים שאין מספיק שעות נוספות בדיווח השעות שלך ואת חייבת לתקן את זה" למרות שהעבודה תמיד נעשית ובזמן, אני מזדהה עם דבריה. 

כיום אני עובדת כיום בחברה שבה מנהל הפיתוח מבלה עם ביתו הקטנה את אותה כמות הזמן כמו אשתו, והסמנכ"ל עובד ארבעה ימים בשבוע כי בימי ראשון הוא עובד על אופרת הרוק שלו, ואני חייבת לומר - אפשר לעשות את זה ועדין לתפקד מצוין במישור העסקי. אז למה לעזאזל מצפים מאתנו, גברים ונשים, לעבוד 12 שעות ביום בתעשיה הזו? לאלוהים הפתרונים. אבל ככל שיותר מאתנו נפתח את פינו ונאמר בקול רם ששעות הפנאי שלנו חשובות לנו, וחיוניות לתפקודנו התקין, כך גדל הסיכוי שביום מן הימים נהפוך לחברה תעשייתית דמויות מדינת מערביות אחרות, בהן תרבות הפנאי הולכת ומתפתחת ושעות העבודה הולכות ומתקצרות, כן - אפילו בתעשיית ההייטק.