יום שלישי, 31 בדצמבר 2013

כתבתנו לענייני שבלוג מציגה - קוסמטיקה קוריאנית


רשומה מאת ענבר מאירסון, כתבתנו לענייני שבלוג.

צילום - אייל בארי

 קוסמטיקה קוריאנית

גיליתי את העולם הזה לא מזמן, דרך לקים קוריאניים, ומיד עלזתי. המוצרים איכותיים ומעניינים, המחיר נמוך באופן מגוחך, וכולם באים באריזות מקסימות, חמודות, מהממות, מנצנצות ועם חיות חמודות.

יש הרבה חברות והמון מוצרים, אבל לא המון ביקורות ברשת, ועוד פחות מזה ביקורות באנגלית. מצד אחד מדובר בסיכון, מצד שני- במחיר כזה, אני מוכנה להסתכן. הרבה מהמוכרים באיביי גם מוסיפים דוגמיות חינם להזמנות, וזה בונוס נחמד- יכול להיות הכל בין שקיק התנסות לבין פלסטר עם הלו קיטי. בקיצור- אני מתה על קוסמטיקה קוריאנית. היא זולה, איכותית, וחמודה במיוחד. ממליצה לכולן לנסות אותה במהרה!

כמה ביקורות ותמונות, כדי שתצווחו בחדווה..


מה – Pocket Bunny sleek mist – גירסת כרוב, אננס ולימון
מי -  Tony Moly
אופן הגעתו אליי –  קניתי באיביי
כמה -  כ 9$
דבר היצרן – מכיל מים קלטיים נקיים מצרפת שטוהרו על ידי אבנים עם מינרלים [??!]. תמצית פירות לבנים וירקות, מועיל לשליטה על בלוטות החלב, גורם לעור רענן.
מי נגד מי ולמה – תרסיס מים עם תמצית כרוב, אננס ולימון, שמגיע בצורת ארנבון חמדמד. התרסיס מרענן וכיפי עם ריח פירות נעים, בעיקר בימי הקיץ הנוראיים שבהם שואפים למקלחת כל חמש דקות. בקיץ אני מסתובבת איתו בתיק תמיד ומתרעננת בחדווה. לא שמתי לב לשיפור בעור או משהו, אבל לא באמת חושבת שלזה הוא מיועד. יתרון נוסף- אפשר להבריג החוצה את ראש הבקבוק, ולשים בפנים כל נוזל אחר אחרי סיום המוצר- מבושם לתרסיס פלפל.
שורה תחתונה – תרסיס מים נעימים עם ריח טוב לריענון בשעות החום בקופסת ארנבון. מומלץ לקיץ!


מה – Lovely ME:EX Mini Pet Perfume Hand Cream – גירסת sweet fruits
מי -  The Face Shop
אופן הגעתו אליי – קניתי באיביי
כמה -  כ 5$ [15 ₪]
דבר היצרן – עיצוב חמוד, גודל קומפקטי. לחות גבוהה! אפס דביקות! ספיגה מצויינת! טקסטורה אוורירית אך מכילה לחות גבוהה והזנה גבוהה, שמשאירה את הידיים רכות ומשייות.
מי נגד מי ולמה – אריזה קטנה של קרם ידיים מצויין בעיצוב חיה חמודה. יש ארבע גירסאות- דוב לבן בריח טלק, פנדה אדומה בריח פירות, חתלתול בריח פרחים לבנים, וכלבלב בריח פרחים פירותיים.
הקרם נעים למגע בריח פירות קל, נספג מהר ולא מרגיש שומני או מגעיל. העור מרגיש רך וחלקלק יותר אחר כך, והריח עדיין נמצא אבל באופן קלוש, כמו חלום שהתעוררת ממנו אבל עדיין זוכר את הפנדות. הקופסה חמודה נורא עם פתיחת הברגה, כך שאין חשש להחזיק אותה בתיק, והגודל הקומפקטי באמת נוח.
שורה תחתונה – קרם ידיים מצויין עם ריח פירות באריזת פנדה אדומה סופר חמודה וסופר קומפקטית.


מה – Fresh Cherry Tint גירסת RD301
מי -  [ETUDE HOUSE]
אופן הגעתו אליי – קניתי באיביי
כמה -  כ 6$ [22 ₪]
דבר היצרן – לחות חלב דובדבן בצבעי דובדבן, כדי להדגיש את השפתיים בצבעי סומק טבעיים ולחות.
מי נגד מי ולמה – טינט לשפתיים שבא בארבעה צבעים- אני בחרתי באדום-ורוד RD301. הוא פשוט מצויין- נמרח בצורה שווה ונוחה, לא דביק בכלל ואחרי שמורחים אותו לא מרגישים בכלל שיש משהו על השפתיים! הטינט גם ממש עמיד- אחרי מריחה, עמד מצויין באכילה, שתייה, ונשיקות אינטנסיביות. הדבר היחידי שמנצח אותו הוא זמן- עמיד באיזור ה-6 שעות. בא באריזה יפה ואלגנטית שגם נוחה לנשיאה בתיק.
שורה תחתונה – טינט שפתיים מצויין ועמיד בפעילויות שפה, נעים למגע ונוח למריחה. מומלץ מאוד


מה – Petite Bunny Lip Gloss Bar- גירסת Juicy Orange
מי -  Tony Moly
אופן הגעתו אליי – קניתי באיביי
כמה -  כ 6$
דבר היצרן – מוצר חמוד אך מתוחכם- מקלות גלוס ארנביים ומקסימים, המרככים את העור, בעלי לחות גבוהה, נותנים צבע זוהר לשפתייך, ועשירים בפרוטאין.
מי נגד מי ולמה – שפתון ארנבון. מגיע ב9 צבעים, ולכל אחד יש פרצוף ארנב בעל הבעה שונה. המריחה נעימה ולשפתון יש כמות ניצנוץ קטנטנה וריח קלוש של פרי, ששניהם נחמדים מאוד. הצבע עדין ובעיקר מעשיר את צבע השפתיים בגוון שלו, והן אכן מרגישות רכות יותר אחרי המריחה.
שורה תחתונה – מקל שפתון עדין, נעים, וחמוד לגמרי.

יום שני, 30 בדצמבר 2013

רשומה אורחת - משולחנה של מעצבת


היום השבלוגרית האורחת מגיעה אלינו מהצד השני של הדלפק. זוהי טלי שרף-חזן, מעצבת אופנה נדיבת מידות המשלבת מחשבה עסקית וקהילתית עם צידה היצירתי באופן הנדיר למדי במחוזותינו. אני מקווה שתהנו לחטט מעט בראשה של אישה שבזכותה ובזכות דומותיה אנחנו יכולות לצאת מהבית בבגדים מחמיאים המשמחים ומתאימים לנו במקום להסתובב בעולם מחופשות לאהיל פוליאסטר בעיטור נחושתן פאייטים. 

רשימה משולחנה של מעצבת

כבר ארבעה ימים אני מתלבטת איך להתחיל את הפוסט ששרונה הציעה לי לכתוב. תנו לי חתיכת בד ומיד אני רואה לנגד עיני מה הוא יכול להיות, אבל לשבת לכתוב פוסט זה כבר אתגר גדול. 

תמונת פרופיל של טלי שרף-חזן, כי אני אוהבת להשוויץ בחברות היפות שלי

קצת עלי: אני טלי שרף-חזן, המעצבת והבעלים של ״טליה״, סטודיו אופנה לנשים מלאות חן. אני עצמאית כבר 6 שנים. את ״טליה״ הקמתי לפני כשנתיים אחרי שאזרתי אומץ ללכת עם החלום הגדול שלי - להלביש נשים אמיתיות שאוהבות אופנה ואוהבות את עצמן. הסטודיו והחנות שלי נמצאים בבית טפר, תל אביב, כמו כן אני משווקת לבוטיקים מובחרים ברחבי הארץ. 

עיצוב לנשים מעל מידה מסוימת מצריך ידע מקצועי והבנה מעמיקה של גוף האישה והצרכים שלה. הורגלנו לחשוב שחולצה חייבת להיות שחורה וחסרת גזרה, התרגלנו לאפליקציות המיותרות, התרגלנו לעלבון שכרוך ביציאה למסע שופינג. ונמאס לי, אני רוצה להתלבש איך שבא לי! אני רוצה להיות יפה ולהרגיש טוב עם הבגדים שאני לובשת, למרות שאני לא מידה 36. עם הזמן אני מגלה שיש עוד הרבה שחושבות כמוני. ובשביל זה אני כאן, עושה את מה שאני עושה.

צילום של עדי פרץ מקולקצית חורף 2012. סטיילינג אנה לוקצקי ,דוגמנית גילי אלבז

אישה צריכה להכיר את הגוף שלה ואת המבנה שלה, בגיל מסוים ומעל מידה מסויימת מבנה הגוף הוא מה שקובע. כולנו שמענו את המושגים האלה- גזרת אגס, שעון חול, תפוח ועוד ועוד. תקראו לזה איך שתרצו, אלה בסך הכל שמות חביבים לתבניות של חוקי לבוש.

הטיפים שלי לשופינג במידה גדולה
  • הכירי את מבנה הגוף שלך, את הצבעים שמתאימים לך ואילו גזרות מחמיאות לך, יש הרבה מידע ומאמרים באינטרנט, עשי מחקר קטן וצאי לדרך.
  • פתחי את הארון וראי מה חסר לך – אני ממליצה לבנות מלתחת בסיס איכותית בצבעים נייטרלים (ג'ינס טוב, ג'קט מחמיא, מכנסיים נכונים, שמלה מנצחת..) ובכל עונה להוסיף פריטים של טרנד, חשק וצבע.
  • לא להתפשר – אם את לא מרגישה שלמה עם הבגד, אל תקחי אותו. בגדים נועדו בשביל שנלבש אותם, לא כדי לשכב בארון שלנו.
  • קחי איתך חברה טובה, מישהי שמפרגנת וגם אומרת את האמת, מישהי שאת מעריכה את הסטייל שלה עדיפה.
  • סדר בארונות – מה שלא נלבש כבר שתי עונות, כנראה לא ילבש לעולם. תרמי את הבגדים, תמיד יש מי שצריך.
  • אתגרי את עצמך – פעם בעונה קני פריט מיוחד שלא היית קונה בדרך כלל (לפני שאת משלמת עליו, חשבי עם מה מהקיים ניתן לשלב אותו זה יבטיח את השימוש בו).
  • וחוץ מזה – אופנה זה כיף. אנחנו נשים, זה בטבע שלנו.
צילום של טלי שרף-חזן מקולקצית חורף 2013. דוגמנית (וחברה אהובה של טלי) רעות בוכניק

לסיום, נתבקשתי לענות על השאלה מדוע בגדי מעצבים ישראליים יקרים כל כך? התשובה מורכבת ואני לא בטוחה שאצליח לענות עליה. קשה להשוות מעצב שמייצר 150 יחידות ממוצר כלשהו לרשת שמייצרת 20,000 יחידות ממוצר אחד. העלויות אחרות. כשמקפידים על איכות החומרים, על איכות הגזרה ועל איכות התפירה זה עולה יותר. כשמייצרים בארץ ולא בסדנת יזע סינית, זה עולה יותר. עד שהבגד מגיע לשקית של הלקוחה הוא עובר 6-10 אנשים - מעצב, תדמיתן, גזרן, תופר, בקרת איכות, שיווק והפצה ובסוף גם מגיע למוכרת בבוטיק. לכן  אישה שרוצה ללבוש בגדים מיוחדים  שאין לכולם, יודעת שתאלץ לשלם יותר.

השאלה האמיתית בעיני היא מה זה יקר? לדעתי, הרבה יותר יקר לקנות הרבה בגדים זולים שנזרקים לפח אחרי חודשיים מאשר לקנות פריט אחד איכותי וקלאסי שמחזיק מעמד זמן רב יותר. גם חסכוני, גם אקולוגי וגם עזרת לעסק ישראלי שמאחוריו עומדים הרבה עובדים וספקים ומשפחות ישראליות שמתפרנסות מזה.
כולי תקווה שהצלחתי להעניק לכן כמה נקודות למחשבה ותודה לשרונה על ההזדמנות והפירגון.

על החתום, 
טלי

יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

רשומה אורחת - איך להתלבש כשאת עובדת מהבית


רשומה זו נכתבה בידי רחלי זוסימן, חברתי האהובה. כשביקשתי מחבריי לכתוב רשומות אורחות לבלוג לרגל פסטיבל ניתוחים זה אחלה רחלי התנדבה מיד לכתוב על נושא שהזנחתי בשבלוג עד כה, ושמחתי מאד על ההזדמנות לפנות סוף סוף ישירות גם לאמהות שבין קוראותיי. אז הנה היא רחלי, ולחיי האמהות והאמהות שבדרך!

לבוש לנשים העובדות מהבית

בסרט "אבדון", ג'ייק (טום קרוז) ו-ויקה (אנדריאה רייזבורו), גרים במעין מגדל פיקוח. ויקה היא קצינת תקשורת ולמעשה עובדת מאחד החדרים במגדל. בסרט מתוארת שגרת הבוקר שלהם, הכוללת ארוחת בוקר, ספורט, מקלחת וכמובן התלבשות לעבודה. השחקנית צועדת למרחב העבודה שלה על עקבי סטילטו, בשמלה אפורה מהודרת, מאופרת וכל שערה במקומה.

כפרילאנסרית העובדת מהבית, ואימא, כל מה שיש לי לומר על זה הוא: כן, בטח.

כשעבדתי במשרד גם אני הייתי מתלבשת ככה, אבל מאז שעשיתי את המעבר לעבודה מהבית, ומכיוון שבמסגרת עבודתי אני עובדת מול מחשב ולא פוגשת אנשים או לקוחות, אני מתלבשת, ובכן, בבגדי בית. כלומר פיג'מה.

הבעיה מתחילה כאשר מגיעה השעה ללכת לקחת את הבן שלי מבית הספר. כל דקת עבודה היא דקה יקרה ואין לי כוונה לבזבז אותה על התלבשות והתפנפנות. כתוצאה מכך אני מוצאת את עצמי יוצאת מהבית במראה שרחלי-שעבדה-במשרד בחיים לא הייתה מאשרת אותו.
כשמדובר בהליכה לבית הספר, עוד אפשר לומר שזה לא כזה סיפור גדול. הבעיה היא שהשלוכיות הכללית הזו מתחילה לגלוש לעוד שעות ביממה, ובסופו של דבר אני מתחילה להרגיש ש, ובכן, - אני מאבדת את זה. ויתרתי על אופנה וייצוגיות לטובת הנוחות.

מה עושים? איך שומרים על הנוחות מחד ומוותרים על מראה ה"כרגע קמתי משינה" מאידך?
לאחר שהקדשתי לנושא מעט מחשבה, הגעתי למסקנה שהפתרון נמצא בבגדי בית בצבעים קלאסיים שנראים מספיק ייצוגיים כך שאפשר לצעוד איתם גם מחוץ לבית, כאשר מעליהם מוסיפים שכבות של אקססוריז שנלבשים בשנייה אבל משדרגים את המראה.

להלן הצעת הגשה לאם העובדת מהבית בחורף – מכנס יוגה מבד נעים, שצבעו השחור וגזרתו הטובה גורמים לו להראות כמכנס לעבודה במשרד. חולצות רכות ונעימות בצבעים ובמראה קלאסי, וקרדיגן כהה. אני תמיד נועלת כפכפי אצבע בבית.
ונגיד שעוד דקה הצלצול ואת חייבת לרוץ לבית הספר – את פשוט חולצת את הכפכפים ומחליפה בנעלי סירה, עונדת שרשרת מגניבה (שפם בריטי!) ואת כבר במעלית.

כל זה טוב ויפה, אבל בחורף באמת יותר קל. יש קרדיגנים ומעילים שיכולים להסתיר בקלות כל פיג'מה מוכתמת שהיא. מה עושים בקיץ, שבו בכל יציאה מחוץ למזגן וצעידה לבית הספר משוועת נפשי למעט צל או לפחות איזה משב רוח רענן. כיצד תתלבש לה אמא מיוזעת, כאשר בגדים ארוכים הם לחלוטין לא אופציה, שלא לדבר על שכבות?

גם כאן הפתרון הוא כנראה בשמירה על המראה הקלאסי. מכנסי ברמודה כהות וחולצות טי לא שלוכיות – מתאימות לעבודה מהבית בנוחות.
צריכה לצאת? בעיקרון אפשר לצאת גם ככה. אני מעדיפה להחליף את הכפכפים בסנדלים שנוחות יותר להליכה. אפשר לשדרג עם שרשרת, וכמובן בל נשכח את משקפי השמש והכובע.
הצלחתי להוכיח לעצמי שאפשר לזנוח את מכנסי הטרנינג ואת הקפוצ'ון. המשותף לכל האאוטפיטים האלו, ברם אולם, הוא ששערות החתולים שמכסות אותם מסגירות בדיוק איך ואיפה את מבלה את רוב היום שלך.

יום חמישי, 26 בדצמבר 2013

רשומה אורחת - האקונה בטטה


השבלוגרית האורחת היום היא ואן דר גראף אחותך (ונראה אתכם מוכיחים שלא) הידועה בכינוי הילה בניוביץ'-הופמן. היא אחת הכותבות הפמיניסטיות המוצלחות בישראל, לטעמי, והחביבה עלי באופן אישי. היא מתרגמת וכותבת בעלת תואר שני בלימודי מגדר. הכתיבה שלה אינטילגנטית, ובהומור ואומץ נדירים היא מישירה מבט למציאות בלי למצמץ ואומרת לה תראי אוגר!

האקונה בטטה

גילוי נאות: כותבת שורות אלה אינה מדענית, רופאה, או פיזיקאית חלקיקים. עם זאת, ומבלי להתרברב, בדרך פתלתלה של ניסוי ותעייה הצלחתי במהלך השנים לנסח חוק חשוב מאין כמוהו לקיום האנושי בקוסמוס, הלא הוא "החוק הראשון של קניות בגדים לנשים שמנות" - או אם תרצו, בשמו האחר, "עיקרון הגרויסע-תוכעסיטיס".

העיקרון הוא זה: לעולם אל תקנו בגדים במקום שמסרב להודות בזה שאתן שמנות, ואפילו עושה מאמצים כבירים, שמיניות באוויר וצוקהארות הפוכות כדי להסתיר עובדה זו. אם תעשו זאת, תמצאו את עצמכן עטופות חסרות ישע בעיצובים סבוכים וחסרי פשר שמשלבים הדפסים, נצנצים, פרנזים, כיווצים, שסעים, זיקוקי דינור ומסרים זן-בודהיסטיים בלועזית. לכל אחת מאיתנו, דומני, היתה פעם בארון לפחות חולצת-אוהל או שמלה אחת עם ניטים ונצנצים פזורים במקומות אקראיים, פרצוף של נמר מופתע מקדימה, שסע בשרוול וגומייה בצווארון, ומסר מודפס בפסבדו-אנגלית לאמור "To live is to be live" או "To life is to love" או משהו כזה, כמיטב דמיונו הפרוע של המפעל בסין/קמבודיה/תאילנד שיצר את החולצות.

העניין הוא שאני דווקא מאוד אוהבת שמלות, רק שונאת ללבוש אותן, כי אני לא אוהבת להרגיש כמו בטטה עטופה בנצנצים. אם הייתי אוהבת להרגיש כמו בטטה מנצנצת, הייתי פשוט עוטפת את עצמי בנייר אלומיניום וקופצת לתוך התנור מחומם מראש ל-200 מעלות. אבל אז, לפני כשנה, קרה משהו ששינה לחלוטין את דעתי בענייני שמלות, והוכיח לי שיש גם אנשים שחושבים שלא חייבים לבצע להטוטים קסומים כדי להפוך אישה שמנה לערימה מהלכת של טריקים ויזואליים כדי להסיח את דעתו של המתבונן מהעובדה שהיא, ובכן, שמנה.

חברתי הטובה מורין לקחה אותי לחנות בגדים למידות גדולות, שם הצלחתי לרכוש בלי ייסורים רבים מדי שתי חולצות נאות. בשלב מסוים העירה מורין, "הי, יש פה שמלות ממש חמודות. אולי תנסי אחת?" – "שמלות זה פויה", השבתי לה בנועם, "כל מטרתה של השמלה היא להפוך אותי מאישה רגילה, בעלת מידה סבירה כלשהי של כבוד עצמי, לבטטה מקושטת בכיווצי בד משונים עם נצנצים, שסעים ושאר הסחות דעת. וזה גם לא נוח." – "אגיד לך מה, בטטה יקרה שלי", כך מורין בתבונתה הרבה, "נסי ללבוש אחת, ואם לא ימצא חן בעיניך, את לא חייבת לקחת אותה." מרמרתי וגרגרתי מעט, אך בסופו של דבר ניסיתי למדוד את הזהו.

להפתעתי העצומה, גיליתי שיש גם יצרני שמלות למידתי שזנחו את תיאוריית הבטטה המקושטת, כך שמה שלבשתי בתא המדידה היה פריט לבוש הגיוני, מבד רך ונוח, בגזרה פשוטה שגלשה סביב גופי. על כן העזתי לצאת מתא המדידה ולהסתכל במראה. לנגד עיני נגלתה אישה שמנה, לבושה בשמלה נאה ועדינת-הדפס, שעטפה ברכות את חמוקיה, כמו אומרת: "תראו, יש פה אישה במידות גדולות, והיא לובשת שמלה". על כן השמלה נרכשה. שבוע לאחר מכן גם העזתי לצאת איתה מהבית למקום ציבורי, והעולם לא עצר מלכת.

כיום מלתחתי מתהדרת בארבע שמלות שלמות. כולן באותה גזרה פשוטה, פחות או יותר, שמלווה בעדינות את הקימורים הטבעיים של גופי ולא מנסה לכווץ או להסוות אותם. מה אנו למדות מכך? כמה דברים:

1. חבל לוותר על שמלות רק בגלל שמעצבים מסוימים חושבים שחמוקיים זה דבר שיש להסתיר בכל מחיר.
2. הגוף שלי, בעצם, הוא לא דבר רע כל כך, על אף גרויסע-תוכעסיותו.
3. מורין היא האישה הכי חכמה בעולם.
4. מממ, בטטה בתנור.

שלכן באהבה, ואן דר גראף אחותך, שונאת שמלות לשעבר

יום רביעי, 25 בדצמבר 2013

רשומה אורחת - ארון הבגדים החתולי


קוראים יקרים, בזמן שאתם קוראים רשומה זו אני לובשת חליפה ירוקה חד פעמית ומתגלגלת לחדר הניתוח, לניתוח בידי השמאלית (חשוב לגוון). מאחר וכך, ומאחר ואיני רואה את עצמי עושה משהו בימים הקרובים שאינו כולל אנחות קורעות לב, שינה ובליעת כדורים נגד כאבים ו\או מרק, הזמנתי כמה מהכותבים החביבים עלי לפרסם פה רשומות אורח.

הראשונה בין הכותבים האורחים היא בריי. בריי היא בלוגרית מחוננת השולחת כפה במגוון עיסוקים אחרים, ביניהם אמנויות לחימה, עיצוב פנים, פתיחת מקררים ונשיכה חופשית. בנוסף לכך, היא חתול. קבלו אותה!

ארון הבגדים החתולי

עם כל הכבוד לכמה שקשה למצוא בגדים כשאת שמנה, תנסו למצוא בגדים כשאתם חתולה! משום מה אנשים חושבים שרק כי חתולים הם חתולים וכל מה שהם עושים כל היום זה לישון, לאכול ולהרוס את הרהיטים זה אומר שהם לא יכולים להתעניין באופנה, אבל אין טעות גדולה מכך. ולכן החלטתי לשנות את הסטיגמה ולתרום קצת מחוכמתי האינסופית ומחוש הסגנון הנעלה שלי.


דבר ראשון שחשוב לכל חתולה – וגם חתול, אני לא מפלה – זה לדעת איך לבחור בדים איכותיים. אז הנה כלל כפה בשבילכם – בד טוב הוא לא סתם כל בד רך ונעים, אלא כזה שסופח אליו פרווה באופן השלם והיסודי ביותר. איך יודעים אם הוא עושה את זה? אין מנוס מתהליך של ניסוי וטעייה. מלבד התוצאות שאתם רואים בשטח, אפשר גם להיעזר באדם שלכם. אם הוא נכנס להיסטריה בכל פעם שאתם מתקרבים לבגד מסוים, כנראה שבחרתם נכון (ובכל זאת רשימת המלצות קצרה: כותנה ופליס שולטים!).

דבר שני שחשוב הוא כמובן התאמת צבעים. אז נכון, אפשר לנמנם גם על בגד שתואם במדויק את צבע הפרווה שלכם, אבל מה הכיף בזה, תגידו לי? הרעיון הוא שיהיה כמה שיותר קונטרסט, כדי שכשתשירו את הפרווה שלכם (ואין ספק שזה יקרה), יישארו עדויות בולטות לכך. אז אם אתם שחורים, תמצאו אדם שאוהב ללבוש בגדים לבנים ולהפך. ואם אתם מרובי צבעים כמוני, ברכותיי – יש  לכם הרבה יותר אופציות.

דבר אחרון להפעם, ואין מספיק מיאו בפי להדגיש את חשיבות העניין – תמצאו מרכך כביסה שאתם אוהבים ותישארו נאמנים לו. אתם תריחו אותו הרבה, אז כדאי שזה יהיה ניחוח שנעים גם לכם וגם לאדם שלכם, כי זה יוריד לו קצת את החשק לצרוח עליכם כשתקפצו עליו מדיפים ריח רענן של כביסה נקייה.

בררריייי

מה לבשתי היום:


נ.ב. המחשבה היומית להיום – סוף מעשה במחשבת חתולה

יום שני, 23 בדצמבר 2013

Fat Shaming


חברים, הרגע הקאתי את ארוחת הצהרים שלי. הקאתי ואני שמחה על כך, כי זה מקדם אותי צעד אחד קרוב יותר לחלום שלי להיות רזה ומהממת. רזה, מהממת ומאושרת. ולמה הקאתי אתם שואלים? כי חברה שלחה לי לינק לדף הזה ובו תמונות של כרזות מתחרות עיצוב כרזות בנושא השמנת ילדים שעורכת חברת פרסום בשם JCDecaux שהיא, מסתבר, מהגדולות בעולם. הם פתחו לצורך הענין דף פייסבוק יעודי אליו מוזמנים כל דיכפין להעלות הצעות לכרזות והזוכים יזכו לראות את עבודתם מתנוססת על שלטי חוצות ברחבי תל אביב בתחילת 2014.

אני לא אעלה תמונות של כרזות מאחר ואיני רוצה להפר את זכויות היוצרים של האמנים כמו גם לבייש אותם או לגרום להם להרגיש רע, אבל 95% מהן מכריזות שאחד מארבעה ילדים בישראל מתבייש ללכת לבריכה או שהשמנת יתר הורגת ילדים והנורא מכל - כרזה הזועקת שאחת מארבע נערות בישראל לא אוהבת לעשות שופינג עקב בעית משקל! והכל בצירוף תמונות מחרידות של צעצועים מנופחים, כרסים תפוחות, איקסים אדומים ולולאות תליה ומגוון דימויים ויזואלים שלעומתם מודעות נגד עישון נראות כמו טיול בפארק. מה הבעיה אתם שואלים? הבעיה היא שהכרזות מיועדות להורים וילדיהם, והן מעוררות שנאה ובושה במקום להציע פתרונות אמיתים לבעיה (ובואו נעמיד פנים שניהלנו כבר את הדיון בנושא אבל להיות שמן זה לא בריא והסכמנו שזה אולי נכון אבל שיש דרך לומר כל דבר וזו בטח לא הדרך).

אז כן, הקאתי את ארוחת הצהרים שלי. אבל זו הזדמנות פז להעלות נושא שאני מתכננת לכתוב עליו כבר ימים אחדים, והוא Fat Shaming או ביושמנים (לא שמתי מילה זו בכותרת הרשומה, כי היא חמודה מדי ואני לא שלמה איתה).
Fat Shaming היא תופעה חברתית שכוללת הטרדה, העלבה, בריונות ותקיפה של אנשים בעלי עודף משקל בשל היותם שמנים.
על פניו נראה כי מדובר בתופעה המתמקדת בהיטפלות לקבוצה יחודית בעלת מאפין ברור בחברה, אבל אני טוענת שאין שום הבדל בין Slut Shaming או ביושרמוטות (העלבה, הלבנת פנים, הטרדה ובריונות כלפי נשים שנתפסות כ"מופקרות מינית") לבין ביושמנים או הומופוביה. מדובר בעוד דרך אחת, מיני רבות, לשפוט את מי שבוחר לחיות את חייו באופן שונה משלנו או שאנחנו חושבים שבוחר כך (כי בורים חושבים שהומוסקסואלים ושמנים בחרו להיות כאלה) כדי להרגיש בטוחים יותר בעמדות שלנו.

ביושרמוטות וביושמנות ספציפית מבטאים צורה נורמטיבית כביכול של מיזוגניה (שנאת נשים). תפיסה לפיה נשים שייכות לכלל וככאלה חייבות להתאים עצמן לסטנדרטים הנורמטיביים של מה טוב ומה יפה (אחרי הכל, אישה צריכה להיות טובה ויפה כי זה טבעה - לרצות אחרים). אישה שמזדיינת עם מי ומתי שבא לה (כמו גברים מסוימים) היא שרמוטה וככזו ראויה לגינוי, השפלה, חינוך מחדש וגם הענשה אקטיבית בדמות הטרדה, תקיפה ואונס. אחרי הכל, הן בחרו לפתוח רגלים.

שמנות הן נשים שבחרו לזלול במקום להיות יפות ובריאות וזה אומר שיקשה עליהן להכנס להריון, וזה כבר יותר מאנטי חברתי, זה אנטי פטריוטי.

הרעיון שמותר למישהו לשפוט בקול רם את גופו של אדם אחר, או את הבחירות שלו, פרימיטיבי וראוי לגינוי. במקום לחגוג את השוני בין הפריטים בחברה אנחנו מנסים לטשטש אותו, הכל כדי שיהיה לנו יותר נוח. אז יש לי חדשות בשבילכם, אנחנו לא פה כדי לרצות או לדאוג שיהיה לכם נוח. ביושמנים וכל ביוש חברתי אחר מעודדים שנאה ויותר מכך - שנאה עצמית, וכולנו יודעים אילו דברים נוראים אנשים ששונאים את עצמם עושים לאנשים אחרים, ולו כדי להרגיש טוב יותר עם עצמם לרגע. שלא לדבר על הדברים שהם עושים לעצמם.

אני מודיעה לכם קוראיי וקוראותיי, במידה ועוד לא הבנתם זאת, שלהיות שמנה וללבוש מה שבא לך זו הכרזה פוליטית. הבחירה שלכן ללכת עם גב זקוף, קוראותיי השמנות, היא קריאה לשמנות אחרות לחייך ולהיות מרוצות מעצמן גם. הדרישה שלי מרשתות האופנה המקומיות לספק לי בגדים יפים ומגוונים במידתי היא דרישה פוליטית ולא רק אסטתית.

מאחורי הבדיחה הקטנה הזו שפרסמתי היום בדף של הבלוג עומדת כוונה יחידה - להכריז בקול רם כמה אני שוקלת, כדי אחרים יוכלו להסתכל על המשקל לבד באמבטיה בלי להרגיש את כיווץ הבושה המוכר בחזה.


הכח של מיעוטים נרדפים הוא בסולידריות, ונשים צריכות לעזור אחת לשניה במקום לתקוף אחת את השניה או את האישה השניה הכי חלשה שהן מזהות לידן. חמלה, בין אדם לעצמו ובין אדם לחברו. זו התקווה היחידה של החברה האנושית, וככל שנפנים זאת מוקדם יותר ייטב לנו. אנחנו חיים בעולם קשה, קשה לנשים ובכלל. נסו לתרגל חמלה וסולידריות, זה יעשה פלאים לדימוי העצמי שלכם. ואם הילד שלכם שמן, חבקו אותו ותזכירו לו כמה הוא יפה וחמוד וחכם וצאו איתו לטיולים ולשחק כדורגל והפחיתו את אחוזי השומן והסוכר בתפריט שלו בלי לעשות מזה יותר מדי ביג דיל. התפקיד שלכם כהורים הוא לחזק את ילדכם ולהכין אותו לחיים הבוגרים, והפחדה ובושה אינן הדרך לעשות זאת. מאה ופאקין אחת עשרה קילוגרם. תתמודדו עם זה.

עדכון - אחד ממעצבי הכרזות טוען באתר פטריה שהדרך היחידה להתמודד עם הבעיה המסוכנת של השמנת ילדים היא באמצעות הפחדה, כי זה כלי הפרסום הכי אפקטיבי. זה לא נכון, כי מחקרים בשנים האחרונות מראים שהפחדה בפרסום לשם יצירת מוטיבציה לשינוי עובדת רק אם הפרסום כולל כחלק אינטגרלי ממנו הצעה לפתרון לגורם הפחד. מאחר והכרזות האלה לא מציעות שום פתרון, והולכות על ההפחדה הכי קיצונית שאפשר (ילדים מתים! נערות לא עושות שופינג!) הן נופלות לקטגוריה הבאה (ציטוט מהערך עמדה בויקי) -
כיום מקובלת ההנחה, שישנו סף של איום שמעבר לו הנמען חש חסר אונים ומופעלים אצלו מנגנוני הגנה שונים שיביאו אותו להתעלם מהמסר.
אקיצר, נסיון נחמד אבל אני לא מכירה אדם אחד שהפסיק לעשן בגלל המודעות המפחידות על קופסאות הסיגריות. אז עם מה נשארנו? אה כן, Fat Shaming. כי אין דרך טובה יותר לגרום לאדם לעשות מה שאתה רוצה שהוא יעשה מאשר לגרום לו לשנוא את עצמו כל כך שהאמון שלו בעצמו מתערער במידה שהוא יעשה כל מה שרק תגיד לו.

Tomer Maimoni

יום ראשון, 22 בדצמבר 2013

תוצאות ציד הקרדיגנים הגדול ונספחים


התזכרו, קוראים חתיכים, איך לפני מספר ימים התייעצתי אתכם בדף הפייסבוק של השבליג בנוגע לקרדיגנים ומחסור בהם? זה מה שכתבתי:
אני מחפשת פולובר\אפודה\וסט\קרדיגן ללא שרוולים מצמר. הייתי בגאפ, זארה, רנואר, קסטרו, H&M, פוראבר בלה בלה בלה ועוד כמה חנויות ואני לא מוצאת כלום.

1. דה פאק? קר לי!
2. איפה יש?
בעקבות המלצותיכם חזרתי לסיבוב שני בקניון רמת אביב, שם מצאתי גם מצאתי אי אלו אלטרנטיבות צמריות, והנה הן לפניכם בצירוף עוד כמה דברים חדשים ונחמדים שאגרתי בטובי לצרכי תשוויץ.

ראשית, חזרתי לזארה והפעם לסניף הטוב של קניון רמת אביב. הפעם מצאתי את הקרדיגן הזה, שטוענים שהוא שחור אבל נראה לי כחול. הוא חם ונעים וגדול ועוטף וטוב. יצירת המופת שתלויה עליו היא שרשרת שקניתי בדורית שדה. מדובר בשרשרת מעור שעליה מודפסות שרשראות בזהב. אפילו גברים אמרו לי שהיא נהדרת, גברים!


קרדיגן שני, הידוע בכינויו סוף הזיכוי ברזילי, נוטה לכיוון הפרקטי מבלי להעיק. הוא פרקטי בגלל צבעו שמתאים כמעט לכל בגד, אבל לא מעיק בגלל הגב החתוך שלו. בנוסף הוא רך רך ונעים.


סריג (אחת המילות השנואות עלי בשפה העברית) של טליה, בו חשקתי מזמן והיה חסר במידתי. צבעו שמנת, יש עליו נקודות זהובות והוא רך נשי ומתוק.


בגד שאין לי מילה עבורו כי הוא לא שמלה ולא חולצאית, אבל הוא קיים ויש תמונה שמוכיחה את זה. הוא רך רך רך ותכלכל ומאיה טוענת שהוא נראה כמו פיג'מה אבל מאיה לובשת רק סטימפאנק שחור או גג אפור, אז מה היא מבינה פחח. קניתי את זה במכירת חיסול קיץ של דנה אשכנזי ואני מתכננת ללבוש אותו בשכבות, כפי שבודאי תראו בקרוב.


אגב חיסולים - לאחרונה עשיתי לי הרגל לקנות באזור החיסולים של אלביקה, כאילו זו חנות בפני עצמה. בכל חנות של אלמביקה יש איזור הנחות שנע בין 40-70 אחוזי הנחה על עונות קודמות ופריטים בודדים ואם מחטטים בו מוצאים כמעט תמיד אוצרות, כמו השמלה הזו ב-70% עם כיסים חמודים ונקודות שחבל על הזמן. אני ממליצה בחום לבדוק את הנושא, אם אתם חובבי אלמביקה שלא מעוניינים להוציא 600₪ על חולצה.


ולסיום, בושם שמאיה הביאה לי מארצות הברית של אמריקה, כי לא ניתן עדין לרכשו בישראל. החדש של אסתי לאודר, שזכה במגוון פרסים במגוון מגזינים וכולם כותבים עליו כל הזמן והחלטתי שכדאי לנסות כי הוא מתואר כעצי ואני אוהבת בשמים שהם על גבול האפטרשייב, עם ריח יבש ומורכב.

בפעם הראשונה ששמתי אותו חשבתי שנפלתי, אבל מסתבר שהוא מתפתח לאורך זמן. בהתחלה יש ריח פרחוני מתקתק משהו שהוא כמעט אבל לא יותר מדי יותר מדי לטעמי. אחרי כחצי שעה, הוא מתעדן לריח יבש יותר, עצי מתובל ונשי בלי להיות מעיק ופשוט משובח. אז נכון, הריח לא מחזיק שעות ארוכות, אבל הוא דוהה לתוך ניחוח נפלא כל כך שמרחף מעלי כמו עננה קטנה של וואו כמה קשה לכתוב על בושם אבל איזה כיף למצוא אחד שאני אוהבת.


ועכשיו חברים, זמן לעבוד לפרנסתנו. שבוע טוב לכולם, שתריחו טוב ותתלבשו חם.


יום שלישי, 17 בדצמבר 2013

פינוק לקוראים - ספרי החדש "מי זו גניה?" בפרסום ראשון


מי זו גניה?

בעמק אחד בין גבעות והרים
היה כפר נחמד של נשים וגברים
בכפר היו רפת, מרכול ורופא
בית ספר, קולנוע וגם בית קפה

הגברים של הכפר עבדו בשדה
חלקם גם בעיר (למשל הרופא)
קשה לעבוד אדמה, זה ידוע
כל שעות החמה כל ימות השבוע

כולם את כולם בכפר מצוין מכירים
בכל הבתים ואת כל הדיירים
בבית אדום גרה האלמנה נוגה
מלמדת נשים וילדות סטפס ויוגה

בקצה רחוב רבין גרים שמול ומיטל
עם בנם אביתר ובתם חמוטל
לידם הרופא הקשיש, דר' דב
הוא יילד בשנותיו כל אישה ברחוב

ליד בית הספר גרה אירה עם חייש
היא אופה לקפה עוגות קרם וגם שיש.
בקפה נוהגות לבקר הנשים
לבלות קצת ביחד על צמד קישים

יום אחד, בקפה על כוס מים וקיש
נושא חדש לשיחה את החבר'ה הרעיש
ראיתם? שמעתם? מישהו הרגיש?
מי שכרה את הבית ליד קצה הכביש?

אישה די שמנה עם בגדים משונים
שגרה לבד שם, עם סוס ושפנים
כל בוקר יוצאת ונוסעת לעיר
שמעתם? ראיתם? אולי מישהו מכיר?

זו גניה! צעק דויד
קראתי בשלט
תלוי שמה שלט
עם השם, על הדלת

מי זו גניה? דרשו כולם אז לדעת
אישה מוזרה, היא נראית משוגעת
מה, היא גרה לבד? לא אוהבת גברים?
ראיתי שיש לה בתי שחי שעירים

מה עשינו שמגיע לנו שתגור לידינו?
צריך להרחיק ממנה את ילדינו
שלא תכניס להם לראש רעיונות מטופשים
בטח בלילה היא מארחת נשים

החליטו החברה ללכת לבית
לדפוק על הדלת ולבדוק מי זו גניה
פתחה גניה ת'דלת וכולה הפתעה
כל הכפר פה בדלת? מי מת? מה קרה?

אמרו לה את לא מתאימה לכפר
לכי לעיר, או סעי לברלין
נשים כמוך? לא פה בשכונה
עם בית שחי שעיר וכזאתי שמנה

את מעוררת תסיסה
אנשים מדברים
אנחנו לא רוצים פה
ילדים שעירים

אמרה להם גניה, בשלווה ובנחת
מה שמתאים לכם או לא מענין לי ת'תחת
סגרה את הדלת בפני כל הכפר
ובזה סיפורנו כמעט ונגמר.

בכפר די קטן בין שדות וכבישים
חיה ביחד חבורת אנשים
שמה לעשות, לא אוהבת נשים
לא פלא, בינינו, ששמו "כפר טפשים"
מוקדש באהבה לעדיגי, שכתבה את הטור הזה

יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

מה לבשתי בשבוע הראשון של החורף


זוכרים כשהיינו צעירים, לפני כמעט שבועיים זה היה, ואני אמרתי שאני רוצה ללבוש בגדים חמים ושטיפשי כאן? אז עכשיו אני לובשת בגדים חמים והרבה מהם, אחד על גבי השני. מאחר והכבלים הפסיקו לעבוד ביום חמישי בערב (ועכשיו צהרי שבת) והטכנאי של ייס עוד לא הגיע, אני נאלצת להעסיק את עצמי במשימות הדורשות הזזת גוף ממשית כגון סידור הארון לחורף, סידור חדש השינה, שטיפת כלים (במים חמים), תלית כביסה (בסלון) וכולי. מאחר ונמאס לי, החלטתי לקחת הפסקה קצרה ולהראות לכם מה לבשתי בשבוע הקר הראשון האמיתי של החורף.

תלבושת לעבודה ולאירוע בלוגרים
חולצה מסטודיו פרקטיק
ג'ינס של טליה
מוקסינים מפריימרק
ענק מאיביי


תלבושת לשישי סוער בקניון עם חברה
מעיל מאיה נגרי
חולצת דב מאסוס
טוניקה של Bknit
צמודונים מנקסט
מגפים מזמש


אני חושבת שהוכחתי את קיומה של קללת התספורת השניה ששלי גרוס תמיד כותבת עליה. התספורת הקצרה הראשונה היתה מחמיאה ויפה בהרבה מזו והפעם הגזמתי ובגדול, גם עם הירוק וגם עם האורך. אחרי התלבטות של שבוע החלטתי לגדל אותה במקום לחזור לניסים שיקצר ויסדר. אני מניחה שתוך חודש היא כבר תראה אחרת לגמרי.

ועכשיו, מספיק קשקשנו. הטכנאי של ייס מאחר בכמעט שעה ואני צריכה ללכת לחכות לו מאחורי הדלת עם נבוט. מעטים הדברים שהופכים אותי למטורפת רצחנית כמו 48 שעות בלי טלוויזיה (יעיד מי שבילה את יום כיפור בחברתי) ואני באמת על הקצה. תהיו בריאים ושבוע חמים ונעים לכולם!

יום רביעי, 11 בדצמבר 2013

השקת קולקצית החורף של הגרה


אתמול (כפי שמרמזת הכותרת) הייתי בהשקת קולקציית החורף של הגרה. על ההשקה עצמה לא ארחיב פה (אקצר ואומר שהזמינו שולחן לעשרים איש בארומה, אבל אני והבלוגרית השמנה השניה שהוזמנה היינו שמנות מכדי לשבת לידו, כך שבמשך המצגת ישבנו על כסאות בצד וראינו את האחרות אוכלות ארוחת בוקר. לא יכולתי לדמיין סיטואציה אירונית יותר גם אם הייתי מנסה) אבל מן הראוי להתייחס לבגדים. בפרט מאחר והגרה מתיימרים לייצר עד מידה 54 (למרות שאני לא ראיתי כזו בחנות) ומוסיפים שבקרוב תתווסף מידה 56.

ובכן, הגרה טוענים שהם פונים לקהל בשל, מתוחכם ואינטילגנטי. אני לא מסכימה עם הטענה הזו, אלא אם כן בשל משמעו עייף. מה שכן, הם מייצרים הכל הארץ ואם מחפשים מספיק בנחישות, ניתן למצוא אצלם בגדים שאפילו אני, השמנאצית, מוכנה לצרף לארוני. הגרה ממשיכים לעצב בגדים בסגנון של הגר אלמביק, האם המיתולוגית שלהם שהיום מעצבת לאלמביקה. אבל הגר מומחית בדיוק בגזרה בעוד שהבעיות המרכזיות של הגרה, מבחינתי, היא שהם מבינים פחות את קימורי גוף האישה ותמיד הולכים רחוק מדי.

התלונה העיקרית ששומעים מהשופטים בפרויקט מסלול (האמריקאי, כמובן) היא Edit edit edit. המעצב אמור לשפוך את מה שיש לו על הנייר ועל בובת הדיגום, ואז להתחיל לערוך ולהשאיר רק את מה שמדויק עבור הדגם ועבור הלובשת. בהגרה לא שמעו על זה, ולכן בכל אחד מהדגמים שכן מצאו חן בעיני היתה בעיה שיכלה להפתר אם היו חושבים פשוט ומדויק יותר (כמו עיטורים מבד שקוף שלא מתאימים לנשים מלאות שלובשות חזיה, עיטורי בד מיושנים ועוד).

קחו לדוגמה את העליונית האדומה הזו שמדדתי. מה למען הטריפל שם אמורה אישה בת 37 לעשות עם כפתור הפלסטיק הענקי הזה באמצע הבטן? זה כל כך ליצני וחסר טעם.


ובמבט מאחור - כריות הכתפיים הופכות את החלק העליון הרחב גם כך שלי לעוד יותר קופסתי. נישט גוט. בנוסף, הם מקפידים על פלטת הצבעים הקלאסית לשמנות (שחור, לבן, אדום, כחול, סגול, כחול) וזה תמיד מעצבן אותי.


גם השמלה שמדדתי, ובסוף בחרתי לקחת לי, בעייתית. בחלק התחתון יש כיווצים בצדדים (למה? אל תשאלו אותי) והם גורמים לבד לרצד במידה כמעט אפילפטית (אז אם אני באה לקראתכם בשמלה הזו, הקפידו להסתכל לי בעינים ולא למטה). יכלו לפתור את זה בקלות אם היו מגדילים את הרווחים בין הפסים בתחתית השמלה, או מרחיבים אותם קצת למטה.באלמביקה, זה לא היה קורה.

בעיה רצינית נוספת היא שבעוד שאת החולצות, העליוניות והשמלות מדדתי במידה 2-4 (תלוי בגזרה) מתוך 5, המכנסים לא נסגרו עלי במידות 4-5. מאחר ואני לובשת מידה 48 במותן ו-50 בירכיים, איך ימצאו נשים במידה 54 מכנסים בחנות? יתכן שהם התכוונו למכנסי הטריקו עם הגומי במותן שהם מוכרים, אבל המכנסים האלה בעיני ליצניות (שוב) ולא מתאימות לאישה בוגרת שלא יושבת בבית מול הטלויזיה (ומול הטלויזיה אפשר ללבוש מכנסים חמים וזולים יותר).

לסיכום - להגרה יש מה להציע לשמנמנות הבוגרות בחבורה. אם הן אוהבות בגדים סולידיים, הן ימצאו כאלה בקלות. אם הן אוהבות דברים מיוחדים יותר, יש גם כאלה אם מחטטים ומודדים מספיק. המידות בפועל לוקות בחסר והמחירים גבוהים מדי, ביחס לאיכות התפירה והמוצר, אבל נראה שתמיד יש איזה מבצע שהופך את העסק לכדאי יותר. ללא ספק, מדובר על אלטרנטיבה שפויה למשמין לי ודומיו, שם על כל מכנס מתנוסס דרקון תחרה וניטים. פה, לפחות, העסק רגוע ונקי. לעת עתה, מקומם ברשימת החנויות המומלצות שלי מובטח מאחר והם לכל הפחות, פרקטיים.

ציון בסולם שרונה -

את כל התמונות ברשומה צילמה אודליה ממן
 

יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

It's Raining Hair


לפני שבוע החלטתי ששערי ארוך מדי (ולראיה, אני כל הזמן הולכת עם סיכה כדי שלא יכנס לי לעין), מסתדר פחות טוב מפעם וששיער השיבה שלי מבצבץ ביצבוצים. מה השעה אמרתי לעצמי, ומיד עניתי שהשעה לקבוע תור לניסים. אז קבעתי ובאתי והחלטנו להתפרע הפעם. התוצאה זכתה לתיאור אמא היתה מתה על זה ואבא היה מת מזה. להלן התמונות -








וכאילו זה לא מספיק, לבשתי היום לעבודה את הסוודר החתולי שלי! ועל כן קרא לי האוכמנית פנקיסטול. הי, לפחות לא קראה לי פנקיסטולה.

אני לובשת 
חולצת פסים מגאפ
קרדיגן ממוד קלות
ג'ינס ממרקס אנד ספנסר
מגפונים מגזית
שרשרת מאיביי

צילום - קרן בן יעקב סלע

זהו. נראה לי שבפעם הבאה אני אנסה פיקסי. תכל'ס, שום דבר לא נוראי מדי כי תוך חודשיים זה גדל.

יום שני, 9 בדצמבר 2013

הידד לרזילי


בסוף השבוע היתה לי מסיבה ללכת אליה. מאחר ובורא עולם שמע לשוועתי וארגן סוף סוף חורף, קומפלט עם גשם וקור, יכולתי ללבוש למסיבה שמלה עם שרוולי קימונו שרכשתי לא מזמן באמצעות זיכוי לרזילי שחיכה וחיכה בארנקי עד יגיע יום פקודה.

השמלה תפורה מבד צמרורי דק זה או אחר ואני אוהבת מאד את היותה דרמטית מחד ותפורה מבד גס למראה וכמעט יומיומי מאידך. השילוב הזה הופך אותה למגניבה במיוחד בעיני, יענו קול, והצללית של השרוולים ממש נהדרת.

אני לובשת
שמלה של איילת ווינמן מרזילי
צמודונים מנקסט 
מגפים מזמש (ישנים)
שרשרת של טלולה טו


אני חייבת לציין שלאחרונה, אחרי תקופה בה לא מצאתי ברזילי שום בגד שגם אהבתי וגם התאים למידותיי, הם חזרו להציע בגדים יפים ומוצלחים שמתאימים גם למידה 48-50, שלא לדבר על 44-46. אמנם רותם והדס, שפעם הייתי קונה הרבה מבגדיהם, הפסיקו לייצר XL (לכל הפחות, אני לא מוצאת את המידה הזו אף פעם) אבל אילת ווינמן, דינה גלאס, קרן נפתלי ועוד רבים וטובים מציעים מגוון בגדים מחמיאים, יפים ומיוחדים (כידוע, אני אוהבת ללבוש בגדים שאין לאחרים) לאירועים וגם ליום יום. חלקם במידה One Size שמתאימה גם לשמנמנות, וחלקן במידה 3. אני ממליצה בחום לבנות מידות הבינים להציץ בחנויות שלהם כשהן רוצות בגדים המיוצרים בכמויות קטנות.

בנוגע לשמלה הזו, ולשרוולי קימונו בכלל, יש רק בעיה אחת והיא שממש לא נוח להכניס את השרוולים למעיל. כך שהיא מתאימה למזג אויר קריר או לא ממש קר, או לחילופין - ללבישה מתחת לשאל גדול, כפי שאני עשיתי. כשיהיה קר יותר נראה לי שאלבש אותה מעל גופיה ארוכת שרוולים. גם זה יהיה מראה מגניב. בקיצור, כפי שאתם ודאי שמים לב, אני מרוצה.

יום ראשון, 8 בדצמבר 2013

חלאס, נגמר


בשבועות האחרונים עשיתי מעשה בלוגרית פח. כלומר, בלוגרית ששומרת מרחק מפח. כלומר, שמרתי אריזות ריקות של מוצרי טיפוח שסיימתי כדי לסקר אותם טרם אשליכם לעת זקנה. הנה הם לפניכם בצירוף דעתי החובבנית עליהם.


מה - Eight Hour Cream Lip Protectant Stick Sunscreen SPF 15
מי -  אליזבת ארדן
מאיפה - סופרפארם
כמה עולה - היה בהנחה של 30% ממחיר שערורייתי של יותר מ-200₪ (עולה חצי בחו"ל)
דבר היצרן - מרכך, מלחח ומחליק את השפתיים, מגן מקרינת השמש, מחליק סדקים בשפתיים, זוכה פרס באלם השנה ל-2012 של קוסמופוליטן הבריטי
מי נגד מי ולמה - זו הפעם השניה שאני קונה את השפתון הזה. בפעם הראשונה הוא נשבר אחרי שימוש אחד וממש לא נהניתי ממנו, אבל לא מצאתי את הסוג הטוב באמת בשום חנות (לא מוכרים אותו בארץ למרות שהוא קיים כבר יותר משנתיים) ונשברתי כשראיתי שהוא בהנחה. גם זה נשבר אחרי שימוש יחיד, וגם הוא כמו קודמו נגמר נורא מהר ולא ממש עשה את העבודה. זה פשוט לא יאמן שהמוצר הזבלוני הזה הוא אחיו של ה-Eight Hour Cream שפתון תיקון אינטנסיבי לשפתיים בצנצנת, שהוא מוצר מעולה שמחזיק חודשים ומונח עכשיו ליד מיטתי.
האם אני אקנה שוב - בחיים לא.

מה - ג'ל ניקוי ממריץ עם תמציות רימון ואשכולית 
מי - גארנייה
מאיפה - סופרפארם
כמה עולה - היה בחצי מחיר מ-69₪
דבר היצרן - הפורמולה המקציפה בשילוב עם חומצה סליצילית מעניקה ניקוי יסודי של הלכלוך, ומסייעת בטיפול בפגמי עור. יכולת הטיהור וההמרצה מעניקה לעור מראה מלא חיים.
מי נגד מי ולמה - קניתי אותו בגלל הריח הטוב של אשכוליות. הוא לא עושה שום דבר מיוחד אבל הוא נעים, לא מיבש והחזיק מעמד חצי שנה בערך.
האם אני אקנה שוב - בהחלט יתכן. בינתים קניתי מוצר אחר מסדרת הרימון אשכוליות, שהופך לקצף ביציאה מהמיכל. זה בטח יהיה נחמד.

מה - Coco Mademoiselle Eau De Parfum
מי - שאנל
מאיפה - דיוטי פרי
כמה עולה - קיבלתי במתנה ליומולדת ולכן אני לא בטוחה, אבל באיזור ה-100$ ל-50 מ"ל. בארץ מחירו כמעט כפול ואין עליו מבצעים לעולם (שאנל לא עושים מבצעים אף פעם ובשום מקום, זה חלק מהמיתוג שלהם)
דבר היצרן - קוקו מדמואזל הוא בושם נצחי, אלגנטי, מתוחכם ונוצץ. קוקו מדמואזל הוא פשוט וחושני לנפש הצעירה והחופשייה. ניחוחו תפוז, ברגמוט, ורד, יסמין ופצ'ולי
מי נגד מי ולמה - מדמואזל הוא הבושם הקבוע שלי כבר שנים רבות (כתבתי עליו הרבה בעבר). הוא רענן וסקסי ועצי ובמזג אויר מסוים עומד כמעט על גבול האפטרשייב. הפעם החלטתי לבקש לראשונה או דה פרפיום במקום האו דה טואלט שאני קונה תמיד, כי חשבתי שהוא יחזיק מעמד זמן רב יותר. מסתבר שזו היתה טעות כי הריח של האו דה פרפיום שונה לחלוטין מזה של האו דה טואלט. הוא מתוק וכבד יותר ולא נהניתי ממנו, כך שלראשונה זה זמן רב ביליתי את החודשים הארוכים שהוא החזיק בשימוש יומיומי (כמעט שנה)
האם אני אקנה שוב - את האו דה פרפיום לא אקנה שוב. את האו דה טואלט - ודאי ובקרוב מאד.

מה -Creme de Rose
מי - דיור
מאיפה - סופרפארם
כמה עולה - עלה כ-120₪ במבצע
דבר היצרן - קרם מתפיח ומלחלח לשפתים בגוון ורדרד וניחוח ורדים
מי נגד מי ולמה - נתקלתי בו כשגמרתי את ה-Baume de Rose של By Terry שקניתי בלונדון (הוא יקר יותר, אבל האריזה גדולה יותר והוא החזיק כמעט שנה) והחלטתי לנסות. הוא נעים על השפתים, מלחח לטווח קצר ויש לו תחושה יוקרתית. אבל הוא פחות נעים ומפנק מזה של By Terry והרבה פחות יעיל מהשפתון לתיקון אינטנסיבי של אסתי לאודר שהזכרתי למעלה. בקיצור, חביב ובשביל חביב לא צריך דיור ומחירים של דיור.
האם אני אקנה שוב - לא.

מה - מנקה מברשות
מי - מאק
מאיפה - החנות של מאק
כמה עולה - 69₪
דבר היצרן -מנקה, מחטא ומרכך מברשות איפור. מקצר את זמן היבוש של המברשות ומאריך את חייהן.
מי נגד מי ולמה - אני משתמשת בו כבר שנה שלישית. אני לא יודעת אם הוא מאריך את חיי המברשות שלי, אבל הוא עושה את עבודת הניקוי והריכוך מצוין. כך אני משתמשת בו - לוקחת מטלית בד או נייר, מקפלת אותה לארבע, שופכת מעט ממנקה המברשות על המטלית ומתחילה לנקות את המברשת בתנועות מעגליות. כשהמטלית מתלכלכת, אני פותחות את הקיפול ומקפלת שוב כך שהחלק העליון נקי אך רטוב ומתחילה שוב לנקות את המברשת. ככה אני ממשיכה עד שהמברשת נקיה, ואז אני מניחה אותה ליבוש על צידה (מומלץ ליבש מברשות בשכיבה, כדי שנוזלי הניקוי לא ימיסו את הדבק בבסיס המברשת ויגרמו לנשירת שיער).
האם אני אקנה שוב - כבר קניתי.

ועכשיו, שהפח מלא באריזות ריקות של מוצרי קוסמטיקה, אאחל לכם שבוע נעים.

יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

גשם גשם בוא


בתחילת השבוע נחסמה דרכי הביתה בידי אלפי זאטוטים והוריהם שנהרו לפסטילפת זה או אחר. לכן עשיתי ויברח לכיוון הקניון כדי להעביר שעתיים בנחת לפני שארהיב עוז לצאת שוב לכיוון החנוכיה שלי. מאחר והייתי במצב רוח למדוד ולא לקנות צלחתי את חנויות היוקרה בקניון מבלי להוציא שנקל ושלוש שעות מאוחר יותר נחתתי על ספתי עם שקית ובה אטמי אוזנים וחצי סופגניה מרולדין (יפות יפות, אבל יש להן טעם של כרית).

בכל מקרה, מדדתי חצי מהחנות המחודשת של קום איל פלוץ, בה כל סוודר עולה 1800₪ וכל מעיל עולה כמו המשכנתה שלי. למרבה השמחה, כל הבגדים היפים באמת היו צרים על זרועותיי השמנמנות ולכן נותרתי באיזור הבטוח. בשלב כלשהו באה המוכרת עם סוודר משגע, כולו ורדרד וסגלגל ורך, וברור היה שיש בו מקום לשרונה וחצי סופגניה ועוד קצת אבל אני סרבתי למדוד אותו. וכך התנהל הדיון
מוכרת: תראי איזה סוודר מטריף
אני: וואו הוא ממש יפה
מוכרת: רוצה למדוד?
אני: לא תודה
מוכרת: הוא בטוח יתאים לך אל תדאגי
אני: זה לא המידה, אני פשוט לא מאמינה בסוודרים
זה נכון. אני לא מאמינה בסוודרים. הפסקתי להאמין בסיפורים על גשם וחורף ושלג בחרמון. לא קונה את זה יותר. עובדים עלי פעם, לא יפה. עובדים עליי פעמים? הבוז לשרונה. לא יהיה פה חורף, לא יהיה שום סוודר ורדרד סגלגל ורך ב-1800₪, לא יהיה מעיל העור החדש שלי ולא יהיה מגפיים משום סוג שהוא. אפילו רטיבות בתקרה לא תהיה פה.

ומאחר ואת בגדי החורף החמודים שלי כבר לא אלבש השנה, חשבתי להראות לכם כמה מהם פה, שלא יגידו שלא ניסיתי. אני הייתי מוכנה לחורף, זה הוא שלא הגיע, הבן שחץ.

קרדיגנתול שישאר לשחק בארון עם החברים שלו 


חולצת אגומניאקים רכה שקיבלתי ולא תראה אור יום

 
חולצאית\גלביית פסים גברית נשית של אלמביקה שתחכה כבר לחורף הבא (אם יבוא)

מיזע עם איש מכירות טבעוני שלעולם לא אלבש


וכמובן, עגילי החורף הותיקים שלי, שישארו במגירה שם יחלמו על ימים טובים יותר, באירופה

בקיצור, המצב בטטה וחבל שכך. אך עוד לא אבדה תקוותנו ואף אני, מרירה וקשת יום, הנחתי תפוח אדמה יחיד במקרר, שיהיה. מי יודע, אולי עוד יסתגרר יום ואגרב גרביון? עד אז ימשיך משוררנו הלאומי, ממקום מנוחתו לצד אהובנו אריק בבית הקברות טרומפלדור, ללחש באוזני בקול דרמטי את שירו הידוע -
וּמִתְיַתֵם הַלֵב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַפֵק בִדְמָמָה:
"בְדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵאתֶם אַדַרְתְכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַפּוּחֵי אֲדָמָה."

יום שלישי, 3 בדצמבר 2013

שובה של כורסת המשרד האדומה


השבוע שמתי לב לשתי עובדות. הראשונה, שלא העליתי מה לבשתי היום בצורה מסודרת כבר די הרבה זמן והשניה, שהגיע הזמן להסתפר. התספורת תטופל בקרוב, מאחר ואני מבלה את מרבית זמני עם סיכה שעוצרת את השיער מלהינעץ לי בעין, והנה שני מה לבשתי לעבודה השבוע להנאתכם.

הערה מנהלתית - מאד מאתגרת אותי הדילמה איזו תמונה לבחור, אחת שבה התלבושת נראית טוב או אחת בה אני נראית טוב. בשני המקרים הבאים תראו שהעדפתי את התלבושת על פני עצמי, מה שמסביר את פרצופי החובזה שענדתי לצורך הצילום. אחח חטא הגאווה. יאללה.

תלבושת לעבודה א
חולצה מנקסט
מכנסים מאלמביקה (ישנים)
גרבים מנקסט
מוקסינים מפריימארק *
עגילים בעיצובי


*  את המוקסינים האלה קניתי ב-60₪ לפני שנתיים בפריימארק בלונדון וקברתי בארגז של המיטה. לפני שבועיים נתקלתי בהן ושלפתי אותן ממחבואן ומאז הפכו בהדרגה לנעלים החביבות עליי. הן מתאימות כמעט לכל בגד (לא תופס לגבי תלבושת ב למטה) והן מרופדות ונוחות במידה מפתיעה. אז נכון, ה"עור" ממנו הן עשויות נראה כמו נייר ורק אלוהים יודע כמה זמן הן ישרדו, אבל אני אצטער לראות אותן הולכות.

תלבושת לעבודה ב
שמלה (הנלבשת כחולצאית) ממוד קלות'
עליונית מאלמביקה
ג'ינס מדורותי פרקינס
נעלים של נייקי
שרשרת מה. שטרן

תודה לקרן בן יעקב סלע על הצילומים

חושבתני שזהו, לעת עתה. חדי העין מביניכם ודאי הבחינו שכורסת המשרד האדומה קיבלה במתנה תרשים ארוך כמו הגלות שמתאר תהליכי QA תקינים. הבדיחה הקומתית היא לומר לכל עובד חדש שהוא צריך לשנן את התרשים, כי כאלה אנחנו, חלאות. 

לפני סיום אספר לכם שאני מתכוונת להעלות לפה את הפריטים שלא נמכרו במכירה, לשם מכירתם המקוונת. כך שאם פספסתם את המכירה או סתם לא הגעתם ואתם מעוניינים לחמוס את ארוני, אתם מוזמנים. ועכשיו, סופגניות לכולכם ויאללה לעבודה. יש לי תרשים לשנן.